כל מה שרצית לדעת על אדריכלות יוון העתיקה:
אדריכלות יוון העתיקה היא סגנון אדריכלי שהתפתח ביוון העתיקה החל מסוף התקופה המיקנית (המאה ה-12 לפנה"ס) ועד המאה הרביעית לפני הספירה אז הגיעה האדריכלות היוונית לשיאה.
שיאה של האדריכלות היוונית היה זיקוק של כמה סגנונות שהיוו את האדריכלות הקלאסית שהמשיכה גם לסגנון האדריכלות ההלניסטית והאדריכלות הרומית.
סגנון אדריכלי זה הוא הבסיס הקדום ביותר לרוב סגנונות האדריכלות שהתפתחו עד המודרניזם במאה ה-20.
האמנות המינואית-מיקנית מבוססת על אלמנטים הבאים מהטבע, מהיבשה וממעמקי הים, כמו צמחי מים, דגים, תמנונים ועוד נושאים ייחודיים שכמעט לא הופיעו באמנות היוונית.
על אף הפריחה התרבותית חלה בה ירידה כאשר רעידות האדמה גרמו לנסיגה תרבותית.
סמוך לשנת 1,100 לפנה"ס נשרפה העיר מיקנה עד היסוד.
תאריך זה מציין בספרי ההיסטוריה את סופה של התרבות המינואית- מיקנית.
כ-100 שנה מאוחר יותר פלשו למיקנה שבטים דוריים שהחריבו תרבות זו.
השבטים הדוריים התיישבו בעיר והתרבות שהביאו איתם תפסה את מקומה של התרבות שנחרבה.
על רקע התרחשויות אלה התפתחה התרבות והאומנות היוונית הקדומה.
תהליך התגבשותם של השבטים הנודדים שפלשו לשטחי יוון נמשך כשלוש מאות שנים, וכדי להגיע ליציבות מדינית-טריטוריאלית אחידה הם הקימו ערי-מדינה (פוליס) עצמאיות שהיו מאוחדות סביב הדת והמיתולוגיה היווניות.
"הפוליס" הייתה עיר מדינה עצמאית עם שלטון עצמאי, צבא עצמאי ומערכת חוקים משלה, וסיפקה את רוב צורכיה הכלכליים-חברתיים-תרבותיים.
הפוליס הוצגה כלפי ארצות אחרות כגוף עצמאי לחלוטין.
שורשיה של האדריכלות היוונית הם בסגנונות בנייה של תרבויות עתיקות שחיו באזור יוון והים האיגאי באלף השני לפנה"ס כמו התרבות המיקנית, התרבות המינואית ושבטים שונים שהיגרו לצפון יוון ואסיה הקטנה.
רוב המבנים שנבנו בראשית התקופה של יוון העתיקה כמעט ולא שרדו משום שנהרסו ונבזזו במהלך השנים או שנבנו מעץ.
רוב הבניינים שנשתמרו, עד התקופה הרומית או עד היום, הם בעיקר מבני ציבור שנבנו מהמאה ה-5 לפנה"ס ולאחריה.
האדריכל ביוון העתיקה, כמו פסל או צייר, לא נחשב לאמן אלא היה אוּמן שהיה אחראי על הבנייה.
המילה "ארכיטקט" מקורה במילה היוונית "ארכי-טקטון" שפירושה בנאי ראשי (ארכי-ראשי, טקטון-בנאי).
האדריכל היה אמון על תכנון המבנה ובנייתו לרבות קישוטיו הפיסוליים.
רוב האדריכלים היווניים היו אלמוניים.
אפילו האדריכל איקטינוס שבנה את הפרתנון באתונה בשנים (447–432 לפנה"ס), אליו היו מתייחסים היום כאל גאון רב-אומן, קיבל הכרה של בעל מלאכה שעשה את עבודתו ולא זכה בחייו להכרה מכובדת ומשמעותית.