כל מה שרצית לדעת על אוליביה מסייאן:
אוליביה מסייאן (בצרפתית: Olivier Messiaen; 10 בדצמבר 1908 – 27 באפריל 1992) היה מלחין, נגן עוגב וצפר צרפתי.
מסייאן נכנס לקונסרבטואר של פריז בגיל 11.
בין מוריו היו פול דיקא, מוריס עמנואל, שרל-מארי וידור ומרסל דיפרה.
הוא התמנה לנגן עוגב בכנסיית השילוש הקדוש בפריז בשנת 1931, משרה בה התמיד עד מותו.
עם נפילת פריז בידי הנאצים במלחמת העולם השנייה, בשנת 1940, נלקח מסייאן בשבי הגרמנים, ובמחנה השבויים חיבר את רביעייה לקץ הימים לארבעת הכלים שעמדו לרשותו, פסנתר, כינור, צ'לו וקלרנית.
את היצירה ביצעו לראשונה מסייאן וחבריו לשבי לפני קהל של שבויים וסוהרים, עם השנים נהייתה זו היצירה המפורסמת ביותר שלו.
מסייאן החל לעבוד בקונסרבטואר של פריז כפרופסור להרמוניה זמן קצר לאחר שחרורו בשנת 1941, וכפרופסור לקומפוזיציה בשנת 1966, במשרות אלה החזיק עד לפרישתו לגמלאות בשנת 1978.
בין תלמידיו הנודעים היו פייר בולז, איבון לוריו (שהייתה בהמשך לאשתו השנייה של מסייאן), קרלהיינץ שטוקהאוזן, יאניס קסנאקיס, ויליאם בולקום וג'ורג' בנג'מין.
המוזיקה של מסייאן מורכבת מקצבית (הוא גילה עניין במקצבים מיוון העתיקה וממקורות הינדים), ומבוססת הרמונית ומלודית על מודוסים בטרנספוזיציה מוגבלת, שהיו חידוש של מסייאן עצמו.
רבות מיצירותיו מבטאות מה שהגדיר "ההיבטים המופלאים של האמונה", בהסתמך על אמונתו הקתולית האיתנה.
מסייאן הרבה במסעות וכתב יצירות, שקיבלו את השראתן מהשפעות שונות כמו מוזיקה יפנית, נופי קניון ברייס ביוטה, ארצות הברית, וחיי פרנציסקוס מאסיזי.
מסייאן התנסה בתופעה לא-חמורה של סינאסתזיה, שבאה לביטוי כתפיסה חושית של צבעים עם שמיעת הרמוניות מסוימות.
במשך תקופה קצרה ערך מסייאן ניסויים בתחום בסריאליזם שנקרא סריאליזם טוטאלי, תחום שבו מזכירים את שמו לא פעם כמחדש.
סגנונו הטמיע מספר רב של השפעות מוזיקליות, כמו למשל הגמלאן האינדונזי (כלי הקשה מכווננים תופסים לא פעם מקום של כבוד ביצירותיו התזמורתיות), ועשה שימוש באונדז מרטנו.
מסייאן הוקסם משירת הציפורים; הוא ראה בציפורים את המוזיקאיות הדגולות ביותר וחשב את עצמו לצפר לא פחות ממלחין.
מסייאן רשם בתווים שירת ציפורים ברחבי העולם ושילב תעתיקים של שירת ציפורים ברוב יצירותיו.
השימוש החדשני שלו בצבע, המושג האישי שלו לגבי היחס בין זמן למוזיקה, השימוש שעשה בשירת ציפורים וכוונתו להביע רעיונות דתיים עמוקים, כל אלה חוברים יחדיו ליצירת מצב, שבו כמעט מן הנמנע לטעות בין יצירה של מסייאן לזו של כל מלחין מערבי אחר.
ב-1982 זכה בפרס וולף לאומנות: "על יכולתו רבת ההשראה ומעוררת החוויה, להרחיב את עולם הצלילים שלנו ולהגבירו".