כל מה שרצית לדעת על אוניית מערכה:
אוניית מערכה (או ספינת קרב, מאנגלית: Battleship) היא סוג של ספינת מלחמה.
מאמצע המאה ה-19 עד לאמצע המאה ה-20 היו כלי שיט מסוג זה האוניות העיקריות בציי המלחמה של מעצמות העולם.
אוניות אלה היו האוניות בעלות החימוש הכבד ביותר והמיגון הכבד ביותר, ובדרך כלל גם הגדולות ביותר במידותיהן, בצוותן, ובהדחק שלהן.
המונח אוניית מערכה באנגלית נוצר כקיצור מהמושג באנגלית "Line of Battle Ship", כלומר אונייה היכולה לתפוס מקום בשדרת הקרב.
מושג זה שייך ללוחמה הימית בעיקר מתקופת המלחמות הנפוליאוניות, ואוניות אלה נקראו אז "אוניות קו" (Ship of the Line).
עם תחילתה של המהפכה התעשייתית החלו אוניות הקו להשתנות ולהתיישן, וחידושים טכנולוגיים רבים החלו לשנות את פני אוניות המלחמה.
המונח "אוניית מערכה" נקבע בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19, ובמובנו הצר מתייחס לסוג האוניות המסוים שהחל להופיע אז: אוניית הקרב כבדת-החימוש ביותר, הגדולה מסיירת.
יש המייחסים מושג זה רק לאוניות המערכה מטיפוס "אוניות תותחים גדולים" (all Big Gun), שהראשונה בהן הייתה "דרדנוט", בשנת 1906; מנגד, יש המכנים "אוניות מערכה" גם את אוניות הקרב המשוריינות בתקופת המעבר ממפרש לקיטור, במחצית השנייה של המאה ה-19, שבישרו את הופעתה של אוניית המערכה המודרנית.
ככלל, ניתן לראות כמה שלבים בהתפתחות אוניית המערכה: עם התפתחות המיגון נוספו לאוניות הקו לוחות פלדה, שיצרו באמצע המאה ה-19 את מבשרות אוניות המערכה, אוניות מלחמה שנקראו אוניות מחופות שריון (Ironclads).
ספינות אלה נועדו, כקודמותיהן, להיות הספינות העיקריות בצי המלחמה.
ספינות אלו הלכו והתפתחו, ולקראת סוף המאה ה-19 כבר ניתן היה לראות טיפוס מקובל למדי, שנקרא מאוחר יותר פרה-דרדנוט (Pre-dreadnought).
ב-1906, עם הופעתה של אה"מ דרדנוט, התקבעה דמותה של אוניית המערכה המודרנית.
אוניות המערכה היו מרכיב בעל משקל רב באסטרטגיה הצבאית ואף בדיפלומטיה של אותן שנים.
עלות בנייתן הייתה גדולה מאוד, והן היו מקור לגאווה לאומית רבה בכל מעצמה שבה נבנו.
התחרות בין המעצמות על בניית מספר רב יותר של אוניות כאלו, והשגת עליונות טכנולוגית בבנייתן הובילה למרוץ חימוש חריף ביניהן, בעיקר בין גרמניה ובריטניה, דבר שהיה אחד הגורמים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.
לאחר המלחמה הוגבלה בנייתן של אוניות אלה בכמה הסכמים בינלאומיים, אך פיתוחן הטכנולוגי נמשך, ובמלחמת העולם השנייה הופעלו אוניות מערכה ישנות וחדשות גם יחד.
פרדוקסלית, במבט לאחור יש המטילים ספק בחשיבותן ובמשקלן הצבאי של אוניות המערכה.
למרות עוצמתן הרבה, מספר הקרבות בהם התמודדו אוניות מערכה זו בזו קטן מאד; רק בקרב צושימה הייתה התוצאה חד משמעית, ואילו בקרב יוטלנד, שבו התמודדו עשרות אוניות מערכה גרמניות ובריטיות זו בזו, הייתה התוצאה לא החלטית.
הטכנולוגיה הימית התפתחה במהירות, ואוניות המערכה מצאו עצמן חשופות לאיומים קטלניים מצידם של כלי מלחמה זולים וקטנים בהרבה, בהם הטורפדו, שניתן היה לשגרו מאוניות קטנות וזולות, המוקש הימי, הצוללת, המטוס, ומאוחר יותר – הטיל המונחה.
במלחמת העולם השנייה עברה הבכורה מספינות המערכה לנושאות המטוסים, וטיפוסים אחרים של ספינות מלחמה, כמו משחתות וספינות טילים, החלו לתפוס את מקומן.
אוניות המערכה האחרונות היו בשימוש הצי האמריקאי במלחמת המפרץ והן הוצאו משירות פעיל בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20.