כל מה שרצית לדעת על אוריאל אקוסטה:
אוריאל ד'אקוסטה (בפורטוגזית: Uriel da Costa; 1585 – 1640) היה פילוסוף יהודי פורטוגזי.
ד'אקוסטה נולד בפורטו שבפורטוגל למשפחה שהייתה נצר לאנוסים.
אביו היה אומנם ממוצא קתולי, אך אמו הייתה מצאצאי ה"מראנוס".
הילד גבריאל ד'אקוסטה, כפי שנקרא אז, חונך כנוצרי.
הוא למד חוק כנסייתי באוניברסיטת פורטו ושימש כגזבר הקתדרלה.
בשלב כלשהו של חייו הוא למד יותר ויותר על עברה היהודי של משפחתו והחליט להתגייר, יחד עם כל בני משפחתו.
אולם, מכיוון שלא היו בידיו מקורות יהודיים או רבנים פרט לתנ"ך, הוא הגדיר בעצמו את היהדות, על פי הכתוב.
באותה תקופה פעלה בספרד ובפורטוגל האינקוויזיציה, לכן נאלץ ד'אקוסטה לברוח לאמסטרדם, שם התקיימה קהילה יהודית שוקקת.
באמסטרדם עבר גבריאל גיור רשמי ושינה את שמו לאוריאל.
אולם באמסטרדם גילה אוריאל כי היהדות הרבנית שונה לגמרי מהיהדות שהגדיר בעצמו.
מופתע מהשוני, כתב בשנת 1616 את אחת עשרה התזות, מסה המהווה התקפה על עיקרי היהדות הרבנית לעומת המקור התנ"כי.
רבני אמסטרדם דרשו ממנו לחזור בו מכתביו, אך הוא סירב, ועל כן הוטל עליו חרם.
החרם על ד'אקוסטה נמשך עשר שנים, ורק אמו קיימה איתו קשר.
בתגובה הוחרמה אף היא על ידי הקהילה, ולאחר מותה הייתה בתחילה התנגדות בקהילה לקבור אותה.
רבני אמסטרדם אף הצליחו לשכנע את מנהיגות העיר לשרוף את ספרו החדש – בחינת מסורות הפרושים – באשמת מינות.
החלטה זו שברה את רוחו של ד'אקוסטה באופן סופי והוא פנה למנהיגי הקהילה במטרה לחזור לקהלה.
בטקס דומה לטקס החזרת הכופר אל הכנסייה התוודה ד'אקוסטה בפומבי על "חטאיו" ו"שגיאותיו" וקיבל עליו את הסמכות הרבנית.
אולם ד'אקוסטה המשיך להביע את דעותיו בפני אנשים קרובים שבהם בטח, והפך, באופן אבסורדי משהו, לאנוס בקהילתו.
הרבנים הטילו עליו חרם נוסף למשך שבע שנים, לאחר ששכנע שני נוצרים לא להתגייר.
גם הפעם, בחלוף שבע שנות החרם, שבור מהבדידות אליה נקלע, פנה ד'אקוסטה לקהילה היהודית וביקש לחזור ולהצטרף אליה.
שוב נערך לו הטקס שבו חזר בו מ"שגיאותיו".
הפעם הוא גם הולקה שלושים ותשע מלקות, ובסוף תפילת השבת הוא הושכב על מפתן בית הכנסת וכל הקהילה צעדה החוצה על ירכו.
בחודש אפריל של שנת 1640, כמה ימים לאחר הטקס, פרסם ד'אקוסטה את יצירתו האחרונה דוגמת חיי אדם (Exemplar Humanae Vitae) – מסה על סיפור חייו, והתאבד בירייה.
קודם לכן ניסה לירות בדודו, שלדעתו היה אחראי להשפלתו זו, אך החטיא אותו.
בהתבסס על ספרו של ד'אקוסטה "דוגמת חיי אדם", ועל רעיונות של הרדר, חיבר קרל גוצקוב את הטרגדיה "אוריאל" (לייפציג 1817) שתיארה את פרשת חייו.
התרגומים לעברית (שלמה רובין, וינה 1856) וליידיש זכו לפופולריות רבה מאז אמצע המאה ה-19 ועד שנות השלושים של המאה ה-20, והתרגום העברי אף הועלה ביפו בשנת 1905.
על בסיס ספרו של גוצקוב חיבר ישראל זנגוויל את ספרו "ילדי הגטו" (1892), המספר על יהודי הגר בגטו המטיל ספק בדתו אך למרות זאת ממשיך בערכי היהדות מתוך סיפוק רוחני.
בעקבות זנגוויל חיבר פרומקין את הספר "אוריאל אקאסטא" (לונדון 1907).
גוצקוב גם חיבר רומן נוסף ופחות מוכר בשם "הצדוקי מאמסטרדם" (1834).
על שמו קרוי כיום רחוב אוריאל אקוסטה בתל אביב.