אינטראקציה סימבולית


כל מה שרצית לדעת על אינטראקציה סימבולית:
גישת האינטראקציה הסימבולית היא פרדיגמה סוציולוגית הטוענת שהמציאות החברתית נבנית על בסיס אינטראקציות בין יחידים בחברה, אשר מבוססות על סמלים ופרשנות.
זוהי גישת מיקרו המתבססת על הפרקטיקות של חיי היום יום (לכן נקראת גם: סוציולוגיה של חיי היום יום).
השורשים האינטלקטואלים של הגישה נמצאים אצל גיאורג זימל ובמידה פחותה יותר אצל מקס ובר.
זימל, בניגוד לסוציולוגים בני זמנו, חקר את הסוציולוגיה של היום יום.
מישור הניתוח לא היה המבנה החברתי, התרבות, המוסדות החברתיים, וכיוצא בזה, אלא אירועים "קטנים" יותר, כמו פעולות גומלין בין בני אדם.
הוא כתב, בין השאר, על הדיאדה (פעולת הגומלין בין שני בני אדם), הטריאדה (שלושה בני אדם), על תחושות הזר, ועוד.
גם ובר השפיע על התאורטיקנים של גישת האינטראקציה הסימבולית, במיוחד בגישתו הפרשנית כלפי המציאות החברתית (זאת בניגוד לסוציולוגים קלאסיקאים אחרים שהיו פוזיטיביסטים).
גישת האינטראקציה הסימבולית התפתחה באוניברסיטת שיקגו, בתחילת המאה ה-20, והגיעה לשיאה בשנות ה-20 (נקראה גם "אסכולת שיקגו").
התאורטיקנים המרכזיים של הגישה היו רוברט פארק, צ'ארלס הורטון קולי וג'ורג' הרברט מיד.
אסכולת שיקגו שקעה בשנות ה-30, אך המשיכה להתקיים גם בשנים שלאחר מכן.
התאורטיקן המרכזי בשנים הללו, וזה שטבע את המונח אינטראקציה סימבולית, היה הרברט בלומר.
התאורטיקן המרכזי האחרון בגישה זו היה ארווינג גופמן, שפיתח את התאוריה הדרמטורגית.
גופמן השפיע רבות על גישת האינטראקציה הסימבולית ועל הסוציולוגיה בכלל, כך שלעיתים, כשמציינים את המושג "אינטראקציה סימבולית", מתכוונים לתאוריה הדרמטורגית של גופמן.
בשנות ה-60 ובשנות ה-70 פרחו גישות תאורטיות, שיחד עם האינטראקציה הסימבולית, עסקו בסוציולוגיה של חיי היום יום.
מהן ניתן למנות את הפנומנולוגיה והאתנומתודולוגיה.

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות לאינטראקציה סימבולית:
תאוריות סוציולוגיות
פסיכולוגיה חברתית
עצמי