כל מה שרצית לדעת על אירוויזיון 1992:
אירוויזיון 1992 נערך בפעם ה-37 ב-9 במאי 1992 במאלמה שבדרום שבדיה אחרי ניצחון המדינה בשנה שקדמה.
הגישו אותו מנחה הטלוויזיה הארלד טרויטיגר והעיתונאית והמנחה לידיה קפוליקיו.
לינדה מרטין, שייצגה את אירלנד, זכתה בתחרות עם השיר "Why me?".
השיר נכתב על ידי ג'וני לוגן, שזכה באירוויזיון 1980 ויותר מאוחר גם באירוויזיון 1987.
עד היום, לוגן הוא האמן היחיד שזכה בתחרות יותר מפעם אחת.
אחרי שהגיעה למקום השני פעמיים ברציפות (1988, 1989) ולאחר תוצאות מביכות פעמיים ברציפות (1990, 1991), בריטניה שלחה את מייקל בול עם הבלדה "צעד אחד מעבר לזמן", שהוחשב כפייבוריט הגדול לניצחון.
אף על פי זאת, האירים שלחו את לינדה מרטין, שכבר השתתפה בעבר באירוויזיון 1984 והגיעה למקום השני, עם שיר מאת ג'וני לוגן שזכה כבר פעמיים בעבר.
בסופו של דבר, אירלנד ניצחה בתחרות כשהיא גוברת ב-16 נקודות על בריטניה שהגיעה למקום השני.
הניצחון הזה היווה את שרשרת הניצחונות של אירלנד באירוויזיונים של שנות ה-90 (1992, 1993, 1994, 1996).
מלטה שלחה את מרי ספיטרי עם השיר "ילד קטן", שהביא למלטה את התוצאה הטובה ביותר שלהם באותם זמנים, מקום שלישי.
למקום השני, מהסוף (כלומר 22), הגיעה המדינה המארחת, שבדיה.
את איטליה ייצגה אחת הזמרות המצליחות ביותר באותה תקופה, מיה מרטיני, שגם היא ניסתה את מזלה בעבר באירוויזיון 1977.
עד היום שירה, "Rapsodia", הוא מהזכורים והאהובים ביותר בתחרות.
את ישראל ייצגה הזמרת דפנה דקל עם השיר "זה רק ספורט".
דקל גברה בקדם אירוויזיון על ענת עצמון, ששרה את השיר "התקווה", על חודה של נקודה אחת.
עצמון דרשה לפסול את השיר הזוכה, בטענה שהיה ארוך ב-17 שניות מהאורך החוקי של שלוש הדקות.
אף על פי שהטענה הייתה נכונה, דחה בית המשפט את ערעורה של עצמון.
בהופעה באירוויזיון השיר של דקל קוצר לשלוש דקות כנדרש.