כל מה שרצית לדעת על אלכסנדר גוטליב באומגרטן:
אלכסנדר גוטליב באומגרטן (גרמנית: Alexander Gottlieb Baumgarten) (17 ביולי 1714 – 27 במאי 1762), פילוסוף גרמני, ממשיכו של לייבניץ וכריסטיאן וולף.
היה יוצרו של המונח "אסתטיקה" כמדע של קליטת החושים.
באומגרטן ראה בלוגיקה ענף של חשיבה העוסק בביקורת ההכרה שלנו את העולם, וסבר שבמקביל לה צריך להיות ענף של חקירה המלמד אותנו כיצד לחוש, ובעיקר כיצד לראות את העצמים שבטבע.
כשם שהלוגיקה מסייעת לנו בהכרה מדעית של הדברים, כן צריך להיות תחום-מחקר המסייע לנו בקליטה החושית את הדברים בטבע.
מבחינתו, האסתטיקה הייתה רק שלב מכין ללוגיקה, שהייתה מבחינתו חזות הכל, ולכן נחותה ממנה.
מבחינת הרציונליזם של המאה ה-17, הכרה של עצם בטבע חייבה קבלת נתוני-חושים ועיבודם בהתאם לאידיאות הטבועות מלידה המצויות בהכרה האנושית עוד לפני ההיתקלות בעצמים השונים.
את האיכויות החושיות של האובייקט (צבע, קשיות) יש לתרגם למונחים מתמטיים: קיום או אופן קיום האובייקט הוא בעיה שפתרונה טמון במונחים כגון צורה, תנועה, כוח או מהירות, שניתנים לכימות.
האובייקט קיים משום שהייתה תנועה מסוימת של תבניות מסוימות, בקצב מסוים, שסיבותיה מסוימות.
מבחינת הרציונליסטים, התחושה מספקת לנו נתונים ראשוניים אודות האובייקטים, אשר על נתונים אלה אין לסמוך.
יש לארגן את הנתונים לפי קני-מידה וכלי-בקרה שכליים ולכן אנו זקוקים ללוגיקה.
מאידך, השכל יכול לספק לנו אידיאות בהירות ומובחנות שכוחן יפה להסברת כלל הדברים בטבע.
אולם כדי לדעת שהאובייקט קיים ועל מנת לדעת את אופן-קיומו (תכונותיו המסוימות) אנו נזקקים לתחושה.
מבחינת באומגרטן, האמנויות צריכות לחנך את האדם לתחושה מדויקת, שלמה ועשירה ככל האפשר של העצמים בטבע, כדי להציב שאלות למדע על סמך תחושה מדויקת של העצמים בטבע ותכונותיהם.
מבחינתו, בראש ההיררכיה של האמנויות ניצבות הספרות והציור המהוות אמנויות המסוגלות לתאר בפירוט עצמים בטבע – כולל בני אדם כיחידים וכציבורים.
לדעתו, היכולת להתעמק בפרטי התיאור הספרותי או בפרטי הציור, יצרו בנו את היכולת לחוש במורכב ובעשיר שבמציאות.
כתוצאה מכך, היפה בעיניו איננו תכונה של אובייקטים אלא תכונה של אופן התפיסה.
היפה הוא תפיסה מובחנת בה נקלט העושר המלא של אובייקט מסוים.
תפקיד האמנות הוא לחנך אותנו לתפיסה חושנית מלאה של העצמים, שהיא "היפה".
באומגרטן, איש האסכולה הרציונליסטית של לייבניץ, הבחין בין הרשמים השונים המתגלים לנו כתוצאה מפעילות החושים, כלומר נתוני-תחושה עמומים, לבין ההכרה המדעית היוצרת אידיאות בהירות ומובחנות.
ההבדל בין ההרגשה האסתטית לבין ההכרה השכלית איננו נעוץ באובייקט המועמד לבחינה אלא בשוני שבצורת תפיסת האובייקט: תפיסה חושנית מושלמת היא תפיסה בלתי-מודעת של יחסים שכליים המתקיימים במציאות.
כך, למשל, הרציונליסטים גרסו כי ההנאה מן האמנות יסודה בהנאה מביצוע פעולות אריתמטיות ללא מודעות: המקשיב למוזיקה נהנה מן המקצב, מבצע פעולות מתמטיות בלתי-מודעות בכל הנוגע לפסוק המוזיקלי.
ישנה זהות מוחלטת של התוכן, בין פעולת המתמטיקאי העוסק ביחסים מתמטיים טהורים, לבין פעולת המאזין המוזיקלי העוסק באותם היחסים עצמם.
המוזיקה קיימת מתוך אנלוגיה למתמטיקה.
המוזיקה בפרט, והאמנות בכלל, מענגות אותנו דווקא משום הקרבה המצויה בהן לפעילות רציונלית טהורה, ולא בגלל אלמנטים אחרים דוגמת צליל כזה או אחר.