כל מה שרצית לדעת על אלפרד קאפי:
אלפרד קאפי (בצרפתית: Alfred Capus; 25 בנובמבר 1857 – 1 בנובמבר 1922) היה מחזאי, סופר ועיתונאי צרפתי.
אלפרד קאפי נולד בעיר אקס-אן-פרובנס שבדרום צרפת לאב שהיה פרקליט במרסיי.
לאחר שסיים את חוק לימודיו בבית ספר תיכון בטולון, לא הצליח להתקבל לאקול פוליטכניק בפריז, ולמד בבית הספר למכרות שבעיר – אחד המוסדות החשובים להכשרת מהנדסים – אך לא קיבל הסמכה כמהנדס.
ב-1878 פרסם סיפורים קצרים בשיתוף עם ל.
וונובן, ובשנה שלאחריה הם שיתפו פעולה בכתיבת המחזה "נשוי בעל כורחו" שהוצג בתיאטרון קלוני בפריז.
ב-1886 הפך לעיתונאי וכתב דברי הספד על מותו של צ'ארלס דרווין.
הוא התפרסם בשל כתבותיו העסיסיות ומלאות הדמיון בעיתונים היומיים "לה גולואה" ו"ל'אקו דה פארי" ובשבועון "ל'אילוסטראסיון".
אלפרד קאפי החל לפרסם סדרת נובלות: "המפסיד מרוויח" (1890), "הבחנה כוזבת" (1891) ו "שנים הרפתקניות" (1895).
נובלות אלה מתארות את מאבקיהם של שלושה צעירים בתחילת הקריירה שלהם כסופרים.
על בסיס הנובלה האחרונה הוא כתב את הקומדיה הראשונה שלו "ביניול ובתו" (1895).
ב-1896 כתב את המחזה "הזכאי" בשיתוף עם אלפונס אלה.
ב-1900 כתב את הקומדיה "הגברים של לאונטין" (שעובדה ב-1928 לסרט קולנוע גרמני בהשתתפות השחקנית ההולנדית טרוס ואן אלטן).
ב- 1902 כתב את המחזה "גבירת הארמון" שהוצג באותה שנה בהשתתפות לוסיין גיטרי, וב-1904 – את המחזה "נעורינו" שהיה המחזה הראשון שלו שהועלה על הבמה על ידי הקומדי פראנסז.
הוא שימש כנשיא אגודת הסופרים וקיבל את אות לגיון הכבוד הצרפתי.
ב-1909 וב-1911 ניסה להיבחר לחבר האקדמיה הצרפתית ללא הצלחה, אך ב-12 בפברואר 1914 נבחר לחבר אקדמיה זו במקומו של אנרי פואנקרה שמת ב-1912.
הוא כתב כמה מאמרים בעיתון "לה פיגארו" תחת שם העט גרנדורז'.
ב-1914, עם מותו של גאסטון קאלמט, שהיה מנהל עיתון זה, אלפרד קאפי הפך לעורך ומנהל של העיתון.
במשך ארבע שנות מלחמת העולם הראשונה ערך את החדשות בעיתון זה בפטריוטיות רבה.
למרות הצלחותיו כסופר וכעיתונאי, כישרונותיו של אלפרד קאפי באו על ביטוים בעיקר במחזותיו שהוצגו בתקופת הבל אפוק.
המחזאי הצרפתי רובר דה פלר שיבח מחזות אלה ואמר כי מדובר ב"אחת ההצלחות הנדירות ביותר של התיאטרון הצרפתי".
ב-1923, כאשר הסופר והמהנדס הצרפתי אדואר אסטונייה נבחר לאקדמיה הצרפתית במקומו של אלפרד קאפי, הוא תיאר אותו כ"פילוסוף אדיב שהאירוניה שלו חותכת כסכין, אך לעולם איננה מסתיימת ללא חיוך".