כל מה שרצית לדעת על אמיל גיללס:
אמיל גריגורייביץ' גיללס (Эмиль Григорьевич Гилельс; 19 באוקטובר 1916 – 14 באוקטובר 1985) היה פסנתרן יהודי-סובייטי הנחשב בעיני רבים לאחד מגדולי הפסנתרנים של המאה העשרים.
גיללס נולד באודסה למשפחה יהודית מוזיקלית; שני הוריו היו מוזיקאים.
הוא החל ללמוד נגינה בפסנתר בגיל 6.
אחותו, יליזווטה, למדה נגינה בכינור, הייתה לכנרית קונצרטים ובהמשך נישאה לכנר היהודי-רוסי לאוניד קוגן.
הופעתו הפומבית הראשונה של אמיל גיללס הייתה כשהיה בן 12, ביוני 1929.
בשנת 1930 נכנס גיללס לקונסרבטוריון של אודסה, שם היה תלמידה של ברטה ריינגבאלד, שלה הוא מייחס את ההשפעה המעצבת הראשונה שלו.
בשנת 1933, בהיותו בן 16, זכה גיללס בתחרות הפסנתר של האיגוד הכלל-סובייטי, שאך זה נוסד.
אחרי שסיים את הקונסרבטוריון באודסה בשנת 1935, עבר למוסקבה, שם למד אצל המורה הנודע לפסנתר, היינריך נויהאוס עד 1937.
שנה אחר כך, בגיל 21, זכה בפסטיבל הבינלאומי על שם אז'ן איזאיי בבריסל, מקדים מתחרים כמו ארטורו בנדטי מיכלאנג'לי ומורה לימפאני.
גיללס היה האמן הסובייטי הראשון שקיבל אישור לצאת למסעות קונצרטים מקיפים במערב.
אחרי מלחמת העולם השנייה סייר באירופה משנת 1947 כפסנתרן קונצרטים והופיע לראשונה באמריקה בשנת 1955 בנגינת הקונצ'רטו לפסנתר מס' 1 של צ'ייקובסקי בפילדלפיה.
מאז 1952 היה פרופסור בקונסרבטוריון מוסקבה.
בשנות חייו המאוחרות נשאר ברוסיה ומיעט לצאת מחוץ לגבולותיה.
גיללס קיבל את פרס סטלין בשנת 1946, את אות לנין בשנת 1961 ואת פרס לנין בשנת 1962.
שליטתו הטכנית המצוינת של גיללס והצליל המבריק שלו הקנו לו הערצה אוניברסלית.
פרשנויותיו למלחיני הקלאסיקה הגרמנית-אוסטרית עיצבו את הגרעין הקשה של הרפרטואר שלו, בעיקר בטהובן, ברהמס ושומאן, אך נגינתו הייתה מאירת עיניים לא פחות בדומניקו סקרלטי וביוהאן סבסטיאן באך ובמוזיקה של יוצרי המאה ה-20 כמו דביסי, ברטוק ופרוקופייב.
ביצועיו לקונצרטי לפסנתר ולתזמורת של ברהמס נחשבים בידי רבים לביצועים המעולים והיפים ביותר של יצירות אלו ולמופת של ביצוע פסנתרני מצוין במיוחד.
גיללס היה קרוב להשלים עבודה על מכלול הסונאטות לפסנתר של בטהובן בשביל חברת דויטשה גראמופון הגרמנית, כאשר מת לאחר בדיקה רפואית במוסקבה, בשנת 1985.