כל מה שרצית לדעת על ארבעים ושבעה הרונין:
סיפורם של 47 הרוֹנין, מוכר גם בשמות 47 הסמוראים, נקמת הדם באקו, הסמוראים הנודדים מאקו (赤穂浪士 Akō rōshi) ותקרית גנרוקו אקו (元禄赤穂 事件 Genroku akō jiken) הוא אבטיפוס לסיפור יפני.
הסיפור תואר על ידי מלומד יפני כ"אגדה לאומית" המתארת את המקרה המפורסם ביותר הכרוך בקוד הכבוד של הסמוראי, הבושידו.
הסיפור מתאר קבוצת סמוראים המבקשים לנקום את מות המאסטר שלהם.
הסמוראים ירדו ממעמדם, והופחתו לדרגת רונין, לאחר שהמאסטר שלהם אולץ לבצע התאבדות טקסית, ובכך השאיר אותם ללא פטרון.
המאסטר אולץ להתאבד עקב התקפה כושלת שערך נגד בעל תפקיד בחצר השלטון בשם קִירָה יוֹשִינָאקָה.
לאחר המתנה סבלנית של שנה ותכנון ממושך, נקמו הרונין ביוֹשִינָאקָה בשם כבודו של הדאימיו לשעבר שלהם.
בהתאם לחוקים, שהיו ידועים לרונין מבעוד מועד, היו מחויבים הרונין להתאבד עקב הרצח שביצעו.
הסיפור זכה לפופולריות בתרבות היפנית כסמל לנאמנות, הקרבה, התמדה וכבוד שעל אנשים הגונים לשמר ולקיים בחיי היום יום.
בתקופת המודרניזציה המהירה של תקופת מייג'י, שיוועו בני יפן לשורשים תרבותיים והפופולריות של הסיפור הכמעט מיתולוגי התעצמה.
בין המקורות המתארים את הסיפור קיים חוסר אחידות לגבי פרטים מסוימים.
הגרסה המתוארת להלן נבנתה ממקורות היסטוריים שנאספו בקפידה לידי סיפור אחד.
חלקם של המקורות הם עדויות ראיה ששרדו עד היום.
ב־1871 הוצגה עלילת הסיפור בפני קהל רחב של קוראים מהמערב עם יציאתו לאור של ספרו של הדיפלומט והסופר א.
ב.
מיטפורד, "סיפורי יפן הישנה".
בנוסף לספרו של מיטפורד, מבוסס התיאור שלהלן על ספרו של טימון סקריצ' (Timon Screech) "זכרונות סודיים של השוגונות".
מחזות רבים הנציחו את הסיפור, בהם מופעי קבוקי ובונרקו.
השם הכולל לגרסאות הבדיוניות של הסיפור הוא צ'וּשִינגוּרָה.
חוקי הצנזורה של השוגונות מתקופת גנרוקו אסרו על תיאור אירועים עכשוויים ולכן שונו שמות גיבורי הסיפור.
קשה להתייחס לצ'ושינגורה כאל תיעוד היסטורי של מאורעות אותו זמן שכן הם נכתבו כחמישים שנה לאחר מכן ומכיוון שעדויות רבות וקדומות לצושינגורה שרדו.
כשבעים וחמש שנים לאחר אירועי הסיפור, הוקלו חוקי הצנזורה ביפן והיפנולוג ההולנדי Isaac Titsingh תיעד את סיפור 47 הרונין ותיארו כאחד האירועים המשמעותיים של תקופת גנרוקו.