כל מה שרצית לדעת על ארנסטו סאבטו:
ארנסטו סאבטו (24 ביוני 1911 – 30 באפריל 2011) היה סופר ארגנטינאי,פיזיקאי, צייר, הוגה דעות חתן פרס סרוונטס 1984.
ארנסטו סאבטו, בן למהגרים איטלקים, נולד בעיירה רוחאס שבמחוז בואנוס איירס בשנת 1911.
הוא היה בנם העשירי של פרנצ'סקו וג'ובאנה מריה פרארי, סאבטו.
וארנסטו נקרא על שמו של אחיו שנפטר.
(סבטו עצמו העיד שמקור שם משפחתו הוא שבתאי ולכן ייתכן מאד שיש לו שורשים יהודיים,) הוא למד בקולחיו נסיונאל דה לה פלאטה, שם הכיר את פדרו הנריקס אורניה, שהיה, לטענתו, ההשראה לקריירה הספרותית שלו מאוחר יותר.
שם גם הפך לפעיל קומוניסטי נלהב במסגרת "הרפורמה האוניברסיטאית".
ב-1933 הפך המזכיר הכללי של "הפדרציה הקומוניסטית הצעירה".
סאבטו, אשר היה פעיל קומוניסט נלהב במשך שנים אחדות, עד אשר ניער את חוצנו מן הסטליניזם בכנס בריסל בשנת 1935 והתרחק סופית מהמפלגה, למד פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטת לה פלאטה שבארגנטינה.
משקיבל תואר דוקטור בפיזיקה גרעינית, נסע בשנת 1938 לפריז כדי לעבוד במעבדת ז'יל-קירי כחוקר אטום.
מגעיו עם הסוריאליזם דחפו אותו כבר בתחילת אותה תקופה להזניח באופן חלקי את סדר החשיבה המדעית וצלילותה ולהעדיף על פניהם את ההתמסרות לתיאור תעצומות הנפש ואפלוליותה באמצעות היצירה הספרותית.
בשנת 1940 חזר סאבטו לארגנטינה אחרי שהות קצרה בארצות הברית והתחיל לעסוק במחקר ובהוראה, אולם התקרבותו לכתב-העת "דרום" ועליית הפרוניזם הפופוליסטי לשלטון בארצו הביאו אותו בשנת 1945 לנטוש אחת ולתמיד את פעילותו המדעית ובמקומה להקדיש את רוב עתותיו להגות ולכתיבה.
באותה שנה פרסם סאבטו את ספר ביכוריו, "אחד והיקום", קובץ מאמרים שיוצרו מתח בו ביקורת נוקבת על המסורת האידאולוגית שהמאה העשרים ירשה מקודמתה.
שני ספרי ההגות שפרסם סאבטו בשנים שלאחר מכן, "גברים וגלגלי שיניים" (1951) ו"הטרודוקסיה" (1951), מקצינים אף יותר את חוד אמירתו של כותבם נגד המדע העקר, אשר לפי תפישת הסופר אינו מסוגל להבטיח שום ידיעה שאינה ארעית, ולכן הוא ממילא מרוחק מעולמו של האדם הסובל ומת.
אופי הטרילוגיה הפילוסופית קודר ופסימי ביותר, והוא מביע נחרצה את אמונת יוצרה, כי מקורו של הדחף למחקר המדעי הנו במונח קדמה, העלול להמיט על האנושות תוצאות הרות אסון.
אותו סוג של ייאוש עכור, שנלווים אליו זעם, דכדוך, דיכאון, חוסר-אונים ואלימות, מאפיין גם את רוח "המנהרה" (1948; עם עובד, פרוזה אחרת, 2003), רומן שקדם ל"על קברים וגיבורים" (1961; עם עובד, ספרייה לעם, 1987) ו"אבדון" (1974; הקיבוץ המאוחד / כתר, 1986).
הספר אבדון הוא סוג של אוטוביוגרפיה המשולבת עם בדיה.
שני תאריכים חשובים בעיניי סאבטו מניעים את הרומן: האחד 1938 בפאריס כאשר האמן דומינגס עוקר את עינו של הצייר האוסטרי בראונר ושנת 1973 בואנוס איירס, כאשר המשטר הצבאי מטיל אימה על אזרחי ארגנטינה.
בנוסף כל גיבורי ספריו הקודמים נפגשים בספר זה עם סאבטו עצמו, המופיע ברומן בשמו המלא.
יותר מבספרי ההגות הרבים שכתב קנה לו סאבטו את תהילתו בשלוש היצירות הספרותיות האלה, וכך גם הנציח את מעמדו כאחד מגדולי הסופרים הארגנטינאים בזמנו.
בשנת 1979 הוענק לו בצרפת אות לגיון הכבוד, ובשנת 1984 זכה בספרד בפרס מיגל דה סרוונטס היוקרתי.
חמש שנים אחר כך, בשנת 1989, זכה גם בפרס ירושלים המוענק לסופר המעלה ביצירותיו את הרעיון של חופש הפרט בחברה.
באותה שנה חיבר את הדו"ח הממלכתי "לעולם לא עוד" אודות פרשת העלמתם של עשרות אלפים אזרחים ארגנטינאיים במהלך "המלחמה המלוכלכת" בימי החונטה הצבאית.
דו"ח זה סיכם את עבודתה של הוועדה הממלכתית בראשה עמד לחקר האירועים הללו.
סאבטו נחשב לידיד ישראל, וב-1960 יצא כנגד גורמים אנטישמיים אשר האשימו את ישראל כפוגעת בריבונות ארגנטינה וזאת בעקבות לכידת אדולף אייכמן.
סאבטו פרסם מאמר בשם "ריבונות הקצבים" ובו טען כי לא הישראלים הפרו את הריבונות הארגנטינאית אלא אדולף אייכמן עצמו, ואם הדבר היה תלוי בו הוא לא רק היה מסגיר את אייכמן לישראל אלא הורג אותו במו ידיו.
נישא ב-1936 למטילדה קומינסקי ריצ'טר.
בשנותיו האחרונות איבד בהדרגה את כושר הראייה שלו ודווקא אז החליט להתמסר לציור.
סאבטו נפטר עקב סיבוכים של מחלת הברונכיטיס והוא כמעט בן 100.