כל מה שרצית לדעת על בבירוסה:
בבירוסה (שם מדעי: Babyrousa) הוא סוג במשפחת החזיריים ובה 4 מינים.
הבבירוסה נפוצה בסולאווסי ובאיי אינדונזיה שמסביב.
נכון להיום, האוכלוסייה העולמית מוערכת בכ-4,000 פרטים, ולפי ארגון IUCN היא נמצאת במצב פגיע.
המינים השונים, נבדלים זה מזה באזורי תפוצתם, בגודל גופם, בכמות השיער שעל גופם ובצורת הניבים העליונים אצל הזכרים.
הסוג בבירוסה לרוב ממוין תחת משפחת החזיריים, אך הוצע כי הוא שייך למשפחת ה-Anthracotheriidae, שהיא משפחה של יונקים בעלי פרסות שנכחדו.
למרות זאת, מרבית החוקרים מסכימים כי הבבירוסה שייך למשפחת החזיריים, וכי הוא אחד מהחברים הראשונים בה, בייצגו את תת-משפחת Babyrousinae, שהתפצלה מחזירים אחרים בזמן תקופת האוליגוקן.
מיני הבבירוסה:בבירוסה מצויה (Babyrousa babyrussa).
בבירוסת בולה בטו (Babyrousa bolabatuensis).
בבירוסת צפון-סולאווסי (Babyrousa celebensis).
בבירוסת טוג'יאן (Babyrousa togeanensis).
אורך גופו של הבבירוסה נע בין 88 ל-107 סנטימטרים, ואורכו של הזנב הוא 28 – 32 סנטימטרים נוספים.
גובה כתפו הוא 65 – 80 סנטימטרים, והוא עשוי להגיע למשקל מרבי של 100 קילוגרמים.
עורו של הבבירוסה מכוסה בזיפים, שצבעו בחלקו העליון חום – אפור ובחלקו התחתון לבנבן.
העור שבבטנו ובצווארו נוטה להיות בעל קפלים.
גופו עגלגל ורגליו רזות וקצרות.
הבבירוסה ידוע בשל שני זוגות החטים שלו.
הן הצמד העליון והן הצמד התחתון של ניביו גדולים מאוד ומעוקלים כלפי מעלה ואחורה לכיוון ראשו.
למעשה, ניביו העליונים של זכר הבבירוסה גדולים ומעוקלים כל-כך (הם עשויים להגיע לאורך של 30 סנטימטרים), עד כי הם חודרים את בשרו של הבבירוסה בצידו העליון של החרטום.
לעומתם, המצב אצל נקבות הבבירוסה שונה.
הן נעדרות ניבים או שהן בעלות ניבים קטנים למדי.
לנקבות יש שני זוגות שדיים.
בעונת הייחום הזכרים הופכים להיות אלימים ומקיימים קרבות שמטרתם לזכות בנקבות.
במהלך הקרבות, הם משתמשים בניביהם התחתונים לתקיפה או להגנה, בעוד שבניביהם העליונים הם משתמשים לשם הגנה על ראשם מניביו התחתונים של אויבם.
הבבירוסה מגיע לבגרות מינית לאחר עשרה חודשים.
משך מחזור הייחום נע בין 28 ל-42 ימים, כאשר הייחום עצמו נמשך עד שלושה ימים.
במהלך ההזדווגות, הזכר עשוי לעלות על הנקבה מספר פעמים בטרם תתרחש ההזדווגות.
משך ההזדווגות הממוצע הוא שלוש דקות.
הנקבות יכולות להמליט מגיל שנה ועד גיל 14 לערך.
משך ההריון הוא 155 – 175 ימים לערך, ובסופו הנקבה ממליטה חזיר אחד או שניים.
הוולדות נגמלים מיניקה בגיל 26 – 32 שבועות, אף על פי שהם מתחילים לכרסם מזון מוצק לאחר שבוע ימים מהלידה.
בית הגידול האופייני של הבבירוסה הוא צמחייה סבוכה ביערות טרופיים, סבכי קנים, וכן בגדותיהם של נהרות ואגמים.
בתי גידול אלה מספקים לו מידה של הסוואה, וזאת בשל צבע שערותיו.
הבבירוסה הוא פעיל יום, ולרוב יוצא בבוקר לחיפוש מזונו.
חזירי הבבירוסה שחיים בשבי בונים לעצמם קנים מקש למטרות שינה, אולם לא ברור אם גם חזירי הבבירוסה הפראיים הם בעלי התנהגות דומה.
הם חיים בקבוצות המונות עד שבעה פרטים, המורכבות לרוב מנקבות ומצאצאיהן.
הזכרים חיים לרוב בגפם.
מכיוון שהחטים שלהם לא מאפשרים להם לנבור בקרקע באופן הטיפוסי לחזירים, חזירי הבבירוסה ניזונים מעלווה ומפירות שנשרו, כמו גם מזחלים.
הטורפים של הבבירוסה כוללים פיתוניים, תנינים, חתולים גדולים וגחניים.
הגיל המרבי הידוע אליו הגיע בבירוסה בשבי הוא 24 שנים.
על פי ההלכה היהודית, החזיריים אינם כשרים וזאת משום שעל אף שהם מפריסים פרסה ושוסעים שסע הם אינם מעלים גירה.
קיבת הבבירוסה מחולקת למספר תאים – צורה אופיינית לבעלי חיים מעלי גירה, ולכן לכאורה הוא כשר לאכילה; העניין הובא לרב הראשי הספרדי לישראל, אך התגלה לבסוף שהבבירוסה אינו באמת מעלה גירה, ומכל מקום אין מסורת של אכילתו ולכן אינו כשר.
ב-2006 דווח על מקרה נדיר בו זכר בבירוסה ונקבת חזיר בית הזדווגו בגן חיות בקופנהגן, דנמרק.
תוצאת מקרה זה היא המלטתם של חמישה צאצאים בני-כלאיים בעלי דמיון רב לבבירוסה, במיוחד בצורת השיניים וצבע העור.