כל מה שרצית לדעת על בינה מלאכותית:
בינה מלאכותית (נקראת גם אינטליגנציה מלאכותית) היא ענף של מדעי המחשב העוסק ביכולתם של מחשבים לפעול באופן המציג יכולות השמורות עד כה לבינה האנושית בלבד.
הגדרה רחבה יותר לתחום זה ניתנה על ידי מרווין מינסקי: "לגרום למכונה להתנהג בדרך שהייתה נחשבת לאינטליגנטית לו אדם התנהג כך".
העוסקים בבינה מלאכותית מבכרים לעתים הגדרה מצמצמת של מושג זה, כאילו בינה מלאכותית היא "כל מה שאדם יודע לעשות אך המחשב אינו מסוגל לו".
בהתאם להגדרה זו, היכולת לשחק שחמט נחשבה ליכולת שבמסגרת הבינה המלאכותית, עד לשלב שבו המחשב התחיל לנצח.
ההגדרה המקובלת ביותר לבינה מלאכותית הוטבעה בשנת 1950 על ידי אלן טיורינג, וידועה בשם מבחן טיורינג: מכונה תחשב לתבונית, אם יינתן לאדם, היושב בחדר סגור, לנהל שיחה באמצעות ממשק מחשב (Console) עם ישות שנמצאת בחדר השני, כאשר אותה ישות תהיה או אדם או מכונה, והמשוחח לא יוכל לזהות האם מולו ניצב אדם או מכונה, או-אז המכונה תחשב לתבונית.
תחרויות לא רשמיות, המכונות "תחרות טיורינג", נערכות מדי שנה כאשר המשתתפים מנסים להעמיד תוכנות, אשר יצליחו ב"מבחן טיורינג" ואולם, המשוחחים, בדרך כלל פרופסורים מנוסים, מצליחים לזהות בקלות מי משוחח עמם.
נכון לשנת 2014, הצליחה תוכנה ב33% מהמקרים לדמות שיחה ברמה אינטלקטואלית של נער בן 13 שנים.
(מעבר מוצלח של מבחן טיורינג הוא הצלחה של לפחות 30% מהמקרים).
בינה מלאכותית נחקרת בשתי רמות:
בינה מלאכותית חזקה:
בינה מלאכותית דמוית אנוש, שבה המחשב חושב ומסיק מסקנות באופן דומה לזה של המוח האנושי.
בינה מלאכותית שאינה דמוית אנוש, שבה המחשב יגיע ליכולות עצמאיות לחשיבה, ללא קשר לדרך שבה המוח האנושי עושה זאת.
בינה מלאכותית חלשה, שבה למחשב אין יכולת חשיבה, אך הוא פועל כאילו הייתה לו יכולת כזו.
עיקר ההתפתחות בחקר הבינה המלאכותית עד כה הוא בתחום הבינה המלאכותית החלשה.
מדען המחשב א.
וו.
דייקסטרה לא התלהב מייחוס יכולת חשיבה למחשב, וטען כי "השאלה האם מחשב יודע לחשוב דומה לשאלה האם צוללת יודעת לשחות".
שפות תכנות אחדות, ובפרט LISP ו־פרולוג נוצרו ככלים לשימושם של חוקרי הבינה המלאכותית.