כל מה שרצית לדעת על ביקורת תגובת הקורא:
ביקורת תגובת הקורא (להלן בת"ה.
באנגלית: Reader-Response Criticism) היא אסכולה בחקר הספרות, המתמקדת בחוויה של קורא היצירה (או "הקהל"), בניגוד לאסכולות אחרות המתמקדות במחבר היצירה או בטקסט שלה.
שיטות מסוימות באסכולה זו קשורות גם למדעים הקוגניטיביים (מלבד לתורת הספרות), היות שהן מנסות לברר מהי תגובתו של קורא ממשי-פסיכולוגי ליצירה ספרותית.
למרות שהתאוריה הספרותית התחשבה תמיד בתפקידו של הקורא כיוצר המשמעות של היצירה הספרותית, בת"ה המודרנית התפתחה בשנות ה-60 וה-70, במיוחד בארצות הברית ובגרמניה, בעבודותיהם של נורמן הולנד, סטנלי פיש, וולפגנג איזר, האנס רוברט יאוס ואחרים.
מקדימיהם היו איוור ארמסטרונג ריצ'רדס, שב-1929 ניתח קריאות שגויות של סטודנטים בקיימברידג'; לואיס רוזנבלט, שב"ספרות כחקירה" (1938) טענה שעל המורה להימנע מלכפות "תפיסות מקדימות על הדרך הראויה להגיב ליצירה כלשהי"; וק.
ס.
לואיס ב"ניסוי בביקורת" (1961).
בת"ה מזהה את הקורא כסוכן פעיל ה"קיים" ביצירה ומשלים את משמעותה באמצעות פרשנות.
בת"ה טוענת שהספרות היא "אמנות במה" בה כל קורא יוצר את הביצוע, הייחודי לו, של הטקסט.
בת"ה עומדת בניגוד מוחלט לתאוריות פורמליסטיות ולתאוריות של ביקורת חדשה, בהן מתעלמים לחלוטין מתפקיד הקורא ביצירה הספרותית (הביקורת החדשה טענה שרק הנמצא בתוך הטקסט הוא חלק ממשמעות הטקסט.
התייחסות לסמכות או לכוונת המחבר, וכן לפסיכולוגיה של הקורא, לא הורשתה במסגרת הביקורת החדשה האורתודוקסית).