כל מה שרצית לדעת על בנדטו מרצ'לו:
בנדטו מרצ'לו (באיטלקית: Benedetto Marcello; 31 ביולי או 1 באוגוסט 1686 – 24 ביולי 1739) היה מלחין איטלקי.
מרצ'לו נולד למשפחת אצולה ונציאנית (בחיבוריו הוא מתואר לעתים קרובות כ"פטריציו ונטו"), ואף כי היה תלמיד של אנטוניו לוטי ופרנצ'סקו גספאריני, אביו ייעד אותו ללימודי משפטים.
בשנת 1711 היה חבר במועצת הארבעים (בממשלה המרכזית של ונציה), ובשנת 1730 התמנה לפרובידוטורה (מושל מחוז) בפולה, עיר לחוף הים האדריאטי (כיום בקרואטיה).
כיון שבריאותו נפגעה מן האקלים במחוז איסטריה, פרש אחרי שמונה שנים מתפקידו, עבר לברשה ושם נפטר ממחלת השחפת.
מרצ'לו זכור ביותר ביצירתו "אסטרו פואטיקו-ארמוניקו" (ונציה, 1734 – 1727), עיבוד מוזיקלי לקולות ובאסו קונטינואו (לעתים בתוספת כלי סולו) של חמישים מזמורי התהילים הראשונים, בתרגום מחורז לאיטלקית של ג'וסטיניאני.
צ'ארלס אוויסון התפעל מהם, ויחד עם ג'ון גארת התאים להם מילים אנגליות (לונדון 1757).
כמה מובאות משם אפשר למצוא ב"תולדות המוזיקה" של הוקינס.
בכמה מקנטטות אלו מצוטטים מזמורים יהודיים בעברית מבתי הכנסת של ונציה, ומהווים מקור רב ערך לחוקרי המוזיקה היהודית בזמננו.
יצירותיו האחרות הן בעיקר קנטטות, חלקן לקול אחד וחלקן לכמה קולות; בספריית הקונסרבטואר של בריסל יש כמה כרכים מעניינים של קנטטות קאמריות שחיבר למען פילגשו.
הוא חיבר אמנם אופרה, La Fede riconosciuta בויצ'נצה בשנת 1702, אך לא נטה חיבה לסוג זה של מוזיקה ואת דעותיו על מצב הדרמה המוזיקלית בימיו ביטא בעלון הסאטירי "תיאטרו אלה מודה", שיצא בעילום שם בוונציה בשנת 1720.
יצירה קטנה זו, שזכתה להדפסות חוזרות תכופות, היא לא רק משעשעת מאד, אלא גם רבת ערך כתרומה לתולדות האופרה.
בנדטו היה אחיו של אלסנדרו מרצ'לו, גם הוא מלחין.