כל מה שרצית לדעת על בעיית גוף-נפש:
בעיית גוף-נפש (אנגלית: body-mind problem), או הבעיה הפסיכופיזית היא קושי פילוסופי בשאלת יחסי גוף ונפש.
הקושי נוצר עקב הסתירה בין אירועים כפי שתופס אותם הסובייקט הפרטי הנפשי ובין האירועים כפי שהם נתפסים במרחב הפיזי.
כפי שמציינים חוקרים של הבעיה, התהליכים הנפשיים הם פרטיים לחלוטין.
איש אינו יכול לחוש בהם, מלבד הנפש החווה אותם בעצמה.
לעומתם, התהליכים הפיזיים שייכים ל"רשות הרבים" מבחינה הכרתית – נקודת מבט של גוף שלישי.
ניתן לכמת אותם, למדוד אותם ולהשוות ביניהם.
לדוגמה, כאשר אדם אומר שהוא גבוה יותר מחברו, זהו דבר שניתן להשוות אותו מבחינה כמותית (באופן חלקי בלבד.
תמונת הרשתית שמתקבלת אצל כל סובייקט היא שונה ופרטית, ולפיכך בלתי נגישה אמפירית).
כאשר הוא אומר שהוא יותר שמח ממנו, זוהי תכונה שאין דרך ברורה למדוד אותה.
פסיכיאטר יכול לאבחן חוסר-איזון כימי במוחם של קבוצת מטופלים ביחס לכלל האוכלוסייה, אך המסקנה על "הפרעה נפשית" אצל הפרט תהיה סטטיסטית ולא ודאית.
מספר תורות מנסות לענות על השאלה כיצד תהליכים נפשיים משפיעים (או יכולים להשפיע) על מצבים או על תהליכים פיזיולוגיים.
הדואליזם טוען שהגוף והנפש הם שני דברים שונים, ואילו המוניזם טוען שבעצם מדובר באותו דבר.
מוניזם מטריאלי (פיזיקליזם) טוען כי מדובר באותו חומר ואילו מוניזם אידאליסטי טוען ששניהם נמצאים בנפש.
מוניזם נטורליסטי טוען ששניהם ניתנים לרדוקציה לדבר שלישי שהוא חומר נייטרלי.
הסטרוקטורליזם הצרפתי דוחה את ההבחנה בין גוף ונפש.
הבעיה נוסחה לראשונה באופן זה על ידי רנה דקארט אולם גם הפילוסופיה הפרה-סוקראטית וגם הפילוסופיה המזרחית עסקו בכך.
המדע המודרני לא זיהה נקודת מפגש בין נפש לא פיזיקלית ומימוש פיזיקלי שלה – גילוי שיכול לאשש את העמדה הדואליסטית – ועל כן פילוסופים מודרניים רבים מחזיקים בעמדה שהנפש איננה דבר נפרד מהגוף.
גישה זו רווחת כיום במדעי המוח.