כל מה שרצית לדעת על גופת כבול:
גופת כבול (מכונות לעתים גופת בִּיצה) הוא כינוי לגופות אדם שנחנטו באופן טבעי בתוך ביצת כבול.
לגופות כאלה תפוצה גאוגרפית וכרונולוגית רחבה.
הממצאים מתוארכים בין 8000 שנה לפני הספירה ועד מלחמת העולם השנייה.
המשותף לכל הגופות הללו הן שהן נמצאו באזורי ביצת כבול והשתמרו בצורה חלקית.
עם זאת, רמת ההשתמרות של הגופות משתנה במידה רבה – לעתים השתמרו באופן מלא חלקים שלמים של הגופה ובמקרים אחרים נשארו רק חלקי שלד.
שלא כמו רוב שרידי האדם העתיקים, גופות כבול שימרו את עורם ואת איבריהם הפנימיים בשל התנאים החריגים של האזור בו נקברו.
תנאים אלו כוללים מים חומציים ביותר, טמפרטורה נמוכה וכן חוסר בחמצן שעזרו לשימור הגופות, אך גם גרמו לשיזוף כבד של עורם.
אף שהעור השתמר היטב, העצמות בדרך כלל השתמרו בצורה טובה פחות – רמות החומצה הגבוהות בביצות הכבול גרמו להתפרקות הסידן זרחה של העצם.
גופת הכבול העתיקה ביותר שנמצאה הוא השלד של האישה מקולביירג מדנמרק, שתוארכה לשנת 8,000 לפנה"ס, בתקופה המזוליתית.
גופת הכבול העתיקה ביותר שנמצא עליה גם בשר, ולא רק עצמות, היא של איש קאשל, שמתוארכת לשנת 2,000 לפנה"ס, בתקופת הברונזה.
רובם המכריע של גופות ביצה, ביניהם גופות מפורסמות כמו האיש מטולון, האיש מגראבל, והאיש מלינדו – מתועדים לתקופת הברזל ונמצאו במדינות בצפון אירופה, ביניהם דנמרק, גרמניה, הולנד, בריטניה ואירלנד.
בין הגופות ממקומות אלו ישנם מספר קווי דמיון, מוות אלים והיעדר בגדים, מה שמוביל את הארכיאולוגים להאמין כי הם נהרגו והופקרו בביצות כחלק ממסורת תרבותית נרחבת של קורבנות אדם או כעונש על ביצוע פשעים מסוגים שונים.
גופות הביצה החדשות ביותר שייכות לחיילים שנהרגו בביצות ברוסיה במהלך מלחמת העולם השנייה.
המדען הגרמני אלפרד דיק פרסם קטלוג של למעלה מ-1,850 גופות כבול שנמצאו בין השנים 1939 ל-1986, אולם רובם לא אומתו על ידי תיעוד או ממצאים ארכאולוגיים; ניתוח של עבודתו של דיק משנת 2002 הסיק כי עבודתו לא אמינה.