כל מה שרצית לדעת על גורדי שחקים מוקדמים:
גורדי שחקים מוקדמים הם בניינים גבוהים לשימוש מסחרי, שנבנו בין השנים 1884–1939 בערים האמריקאיות בכלל ובניו יורק ושיקגו בפרט.
ערים אלו, שאופיינו בבנייה נמוכה עד אז, החלו להתפתח לגובה הודות לצמיחה כלכלית משמעותית אחרי מלחמת האזרחים.
הצורך בציפוף ויצירת ריכוזי אוכלוסייה, הם שעודדו את הבנייה לגובה החל משנות השבעים של המאה ה-19.
לצד זאת, ההתפתחות הטכנולוגית היא שאיפשרה את בנייתם של גורדי השחקים, בזכות השימוש בשלד פלדה חסין אש, היכולת ליצוק יסודות עמוקים בקרקע והמצאות מהפכניות כמו המעלית והנורה החשמלית.
כל אלו הם שיצרו את האפשרות, הן מבחינה טכנית והן מבחינה כלכלית, לבנות בניינים גבוהים דיים כדי לספק מענה לצורך החברתי.
הראשון בכך היה בניין ביטוח הבית בשיקגו, שהתנשא לגובה של 42 מטרים ונפתח בשנת 1884.
מספרם של אלו צמח במהירות כך שבשנת 1888 זכו לכינוי "גורדי שחקים".
שיקגו נחשבת לפורצת הדרך בתכנון ועיצוב גורדי שחקים, שהחלו להיבנות במרכז הרובע הפיננסי שלה בין שנות השמונים לתחילת שנות התשעים של המאה ה-19.
אסכולת שיקגו ניסתה לקשר ולאזן בין אסתטיקה לתכנון בנייני מסחר פרקטיים ונוחים לשימוש.
עקב כך, נבנו בניינים גדולים ורחבים בסגנון פלאצו (palazzo-style), בהם קומת הקרקע הפונה לרחוב משמשת עבור חנויות ומסעדות בעוד הקומות שמעליה משמשות למשרדים.
בניגוד לכך, גורדי השחקים שנבנו בניו יורק באותה תקופה אופיינו במבנה צר יחסית, עוצבו בסגנון אקלקטי בחזיתותיהם וספגו לעתים קרובות ביקורות על חוסר האלגנטיות שבהם.
בשנת 1892, אסרה עיריית שיקגו על בניית גורדי שחקים חדשים הגבוהים מ-46 מטרים ובכך השאירה את הפיתוח וההתקדמות בתחום לניו יורק.
העשור הראשון של המאה ה-20 חווה גל חדש בבניית גורדי שחקים בזכות הביקוש לבנייני משרדים חדשים, שיתמכו בכוח העבודה (צווארון לבן) האמריקאי המתעצם.
הפיתוחים בתחום ההנדסה האזרחית הפכו את המשימה לפשוטה יותר.
בתקופה זו חזרה שיקגו לבנות בתחומה גורדי שחקים בסגנון שאפיין אותה, בעוד ניו יורק נחשבה למתירנית בניסיון למצוא את העיצוב המושלם לבניינים מסוג זה.
בזכות כך, נבנו בעשור זה מבנים אייקונים בניו יורק כמו בניין פלאטאיירון, בניין סינגר (187 מטרים), מגדל חברת הביטוח מטרופוליטן לייף (210 מטרים) ובניין וולוורת' (241 מטרים).
למרות הצלחתם המסחרית, גורדי השחקים הללו ספגו ביקורת קשה בכך שהם לא תואמים לסביבתם, שוברים את הסדר בקו הרקיע של העיר ומטילים צל תמידי על הרחובות והבניינים שסביבם.
בעקבות כך, ובשילוב האטה כלכלית, הובילה עיריית ניו יורק את מהפכת תוכנית בניין עיר של שנת 1916.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, צמחו גורדי השחקים ברוב הערים המרכזיות בארצות הברית בעוד שקומץ נבנה בשאר המדינות המערביות בעולם.
הצמיחה הכלכלית של שנות העשרים ועליות בתחום הנדל"ן הביאו לגל שני בבניית גורדי שחקים בניו יורק ושיקגו.
מהפכת תוכנית בניין עיר של שנת 1916 הביאה ליצירת גורדי שחקים בסגנון האר דקו הנסוג, והובילה לתכנון מבנים שהתמקדו בנפח הבניין והצל שהוא מותיר תחתיו.
גובהם המשיך להרקיע, עם בנייתם של בניין קרייזלר (319 מטרים) ובניין אמפייר סטייט (381 מטרים), ששברו את שיא הגובה בעת השלמתם.
עם תחילתו של השפל הגדול צנח שוויו של הנדל"ן ובנייתם של גורדי שחקים החלה לדשדש עד שנעצרה כמעט לחלוטין.
התרבות הפופולרית והאקדמית אימצה לחיקה את גורדי השחקים והנציחה אותם בסרטים, צילומים, ספרות ובלט, המראים את הסמליות המודרנית והמדעית החיובית לצד הסמליות השלילית של תחלואות המודרניזם של החיים והחברה.
גורדי השחקים שנבנו לאחר מלחמת העולם השנייה, דחו את הגישה התכנונית שהתפתחה לפני כן ואימצו את הסגנון הבינלאומי.
רבים מגורדי השחקים הללו עברו שיפוצים נרחבים והותאמו מחדש לסגנון המאה ה-21, ששם דגש על התייעלות אנרגטית ובנייה ירוקה, וחלקם נהרסו לטובת מבנים מודרניים, כדוגמת בניין סינגר, שהיה הבניין הגבוה ביותר בעולם בין השנים 1908-1909.