כל מה שרצית לדעת על גישת המערכות:
גישת המערכות במדע המדינה פותחה בשנות ה-70 של המאה ה-20, על ידי דייוויד איסטון (Easton), מדען מדינה מוביל בזרם הביהביורליזם.
איסטון הציע מסגרת כללית, ניטראלית, בה יקובצו המחקרים של הביהביורליזם.
גישת המערכות פותחה כתגובה לקשיים בהם נתקלה הגישה הדומיננטית דאז במדע המדינה, הגישה הביהביורליסטית.
עד 1945 היו רק שני דגמים עיקריים של מדינות: דמוקרטי וקומוניסטי.
לאחר מלחמת העולם השנייה קמו מדינות חדשות שלא פעלו לפי מודלים אלו, וקיים היה רצון לכלול גם מדינות אלו בתוך תאוריה אחת גדולה.
התאוריה צריכה להיות מספיק מופשטת כדי לכלול את כל סוגי ההתארגנויות הפוליטיות הקיימות (מדיניות ותת-מדיניות).
איסטון טוען כי המשתנים היסודיים של החיים הפוליטיים הם הקצאת ערכים לחברה והתדירות היחסית של הציות להקצאה, וכי שני האינדיקטורים המשפיעים ביותר לכך הם התשומות והתפוקות של החברה.
הגישה מנסה להתמודד עם האינדיבידואליזם המתודולוגי, אותו הוא רואה כחסרון המרכזי של הביהביורליזם.
הביהביורליזם רואה את חקר הפוליטיקה כחקר ההתנהגות, לכן תוצאת מחקריו הינה אוסף פרטים אשר אינם יוצרים תמונה שלמה לעומתה, גישת המערכות מנסה ליצור תמונה מלאה.
במסגרת גישה זו, כל הפעילות הפוליטית מתרחשת בתוך המערכת הפוליטית, המגדירה את מסגרת הפעולה האפשרית.
מערכת זו הינה נייטרלית ולא ערכית.
אין לה קיום משל עצמה, והיא בגדר רעיון, או מסגרת תפיסתית בלבד.
לפי תפיסה זו, לכל פרט יש קיום עצמאי אבל הוא נמצא ביחסי גומלין עם אחרים.
כל שינוי במיקומו היחסי או במאפייניו של פרט אחד משפיע על הפרטים האחרים.
פשטות המערכת מונעת את הראיפיקציה של המערכת, כלומר הפיכתה לישות בפני עצמה.