כל מה שרצית לדעת על גלינה וישנבסקאיה:
גלינה פבלובה וישנבסקאיה (רוסית: Гали́на Па́вловна Вишне́вская; 25 באוקטובר 1926 בלנינגרד – 11 בדצמבר 2012 במוסקבה) הייתה זמרת אופרה רוסית.
וישנבסקאיה הופיעה לראשונה על במה בשנת 1944.
אחרי שנת לימודים אצל ורה ניקולאייבה, זכתה ב-1952 בתחרות שקיים תיאטרון הבולשוי במוסקבה בשיר של רחמנינוב ובאריה מתוך "אאידה" של ורדי.
בשנת 1953 הצטרפה לבולשוי.
בשנת 1960 השתתפה באופרה אאידה בתיאטרון הלאומי של סרייבו.
בשנת 1961 הופיעה לראשונה במטרופוליטן אופרה בניו יורק, ובשנה לאחר מכן שרה בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בלונדון.
בהופעתה הראשונה בלה סקאלה, מילאנו ב-1964 שרה את ליו ב"טוראנדוט" של פוצ'יני, מול בירגיט נילסון ופרנקו קורלי.
וישנבסקאיה הייתה נשואה לצ'לן מסטיסלב רוסטרופוביץ', שליוה אותה בהופעותיה בנגינה על פסנתר או כמנצח, משנת 1955 עד מותו בשנת 2007.
בני הזוג היו חברים קרובים של המלחין הנודע דמיטרי שוסטקוביץ' וביצעו יחד בהצלחה מרשימה את האופרה שלו, "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" בהקלטה לחברת EMI.
בשנת 1974 עזבו בני הזוג את ברית המועצות ובסופו של דבר השתקעו בארצות הברית ובפריז.
ב-1982 נפרדה וישנייבסקאיה מבימת האופרה, בפריז, כטטיאנה ב"יבגני אונייגין" של צ'ייקובסקי.
בשנת 1987 ביימה את "כלת הצאר" של רימסקי-קורסקוב בוושינגטון הבירה.
ב-1984 הוציאה לאור את זכרונותיה, "גאלינה: סיפור רוסי".
בשנת 2002 פתחה וישנבסקאיה בית אופרה משלה במוסקבה, הנקרא "מרכז האופרה גלינה וישנבסקאיה".
נוסף לתפקידים ברפרטואר האופרה הרוסית, שרה וישנייבסקאיה גם את ויולטה בלה טרוויאטה של ורדי, צ'ו-צ'ו סאן במאדאם באטרפליי וטוסקה, שתיהן של פוצ'יני, ליאונורה בפידליו של בטהובן וכרובינו בנישואי פיגארו של מוצרט.
כמו כן הופיעה בתפקיד הראשי ב"אלכסנדרה" של אלכסנדר סוקורוב, סרט תיעודי על מלחמת צ'צ'ניה, שהקרנת הבכורה שלו הייתה בפסטיבל הקולנוע בקאן ב-2007.
הזמרת השתתפה בהקלטות רבות, ביניהן "יבגני אונייגין" (1956 ו-1970), "שירים ומחולות מוות" של מודסט מוסורגסקי (1961 ו-1977), רקוויאם המלחמה של בנג'מין בריטן (עם פיטר פירס ודיטריך פישר-דיסקאו, בניצוח המלחין; 1963), "בוריס גודונוב" של מוסורגסקי (1970 ו-1978), "טוסקה" (1976), "דאם פיק" של צ'ייקובסקי (עם רגינה רזניק, 1976), "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" (1978), "יולנטה" של צ'ייקובסקי (עם ניקולאי גדה, 1984) ו"מלחמה ושלום" של סרגיי פרוקופייב (1986).