כל מה שרצית לדעת על ג'ק למון:
ג'ון אולר למון השלישי (באנגלית: John Uhler Lemmon III; 8 בפברואר 1925 – 27 ביוני 2001) היה אחד משחקניה הגדולים של הוליווד בחצי השני של המאה העשרים, ואחד השחקנים המעוטרים שקמו בהוליווד: זוכה שני פרסי האוסקר, מתוך שמונה מועמדויות, כמו גם זכה פעמיים בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן ובארבעה פרסי גלובוס הזהב ובעוד שלל פרסים אחרים בקריירה שהתפרשה על פני חמישה עשורים.
הוא נולד במעלית בניוטון, מסצ'וסטס.
אביו עמד בראש חברה המייצרת דונאטס בבוסטון.
לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת הרווארד, התגייס למון לצי האמריקני.
לאחר שחרורו החל ללמוד משחק באופן מקצועי ועבד כפסנתרן במועדון לילה, כמו גם עבד ברדיו, וכשחקן עבד באוף-ברודוויי ואחר כך בברודוויי עצמה ובטלוויזיה.
ורק לאחר כל זה הגיע למון לתעשיית הקולנוע.
הופעת הבכורה הקולנועית שלו הייתה ב"הגברת לוקחת מלח" (1949), סרטו של הבמאי מייקל קורטיז, זאת על אף שתפקידו בסרט היה זעיר ונטול קרדיט.
הופעתו הרשמית הראשונה בקולנוע הייתה ב- 1954 בקומדיה הרומנטית של ג'ורג' קיוקור "זה צריך לקרות לך", בו כיכב לצד ג'ודי הולידיי בתפקיד המשנה הגדול ביותר בסרט.
בהמשך למון הפך להיות השחקן המועדף על הבמאי בילי ויילדר, כששיתוף הפעולה ביניהם נמשך שני עשורים, בסרטים "חמים וטעים" (1959), "הדירה" (1960), "אירמה לה דוס" (1963), "הפרקליט, הגיס והכיס" (1966), "אוונטי!" (1973), "כותרת ראשית" (1974) ו"חברים, חברים, אבל.
.
.
" (1981), ומתוכם שני הסרטים הנחשבים לטובים ביותר בשיתוף הפעולה הזה הם "חמים וטעים" ו"הדירה", שיצא שנה אחריו.
על שני הסרטים הללו קיבל למון מועמדות לאוסקר ושני פרסי גלובוס הזהב.
שיתוף פעולה נוסף היה בין למון לוולטר מתאו.
השניים הופיעו יחדיו במשך 30 שנה, כשסרטם המשותף הידוע מכל הוא הקומדיה "הזוג המוזר" (1968).
הם הופיעו יחדיו גם בשלושה בסרטיו של ויילדר: "הפרקליט, הגיס והכיס", "כותרת ראשית" ו"חברים, חברים, אבל.
.
.
".
לשניים היה גם תפקיד קטן בסרטו של אוליבר סטון "JFK תיק פתוח" (1991).
שנתיים אחר כך הם כיכבו יחדיו ב"זקנים חסרי מנוח", שהיה להיט קופתי מפתיע ובכך נחשפו לקהלים צעירים.
לאור הצלחת הסרט, כיכבו למון ומתאו בעוד שני סרטים במהלך העשור: "נבל העשב" (1995), "משתגעים על האהבה" (1995) בו כיכבה לצידם סופיה לורן, "קומדיה בלב ים" (1997) ו"הזוג המוזר 2" (1998).
שניהם גם נפטרו בהפרש של שנה אחד מהשני.
למון היה הראשון שזכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר ולשחקן המשנה הטוב ביותר.
הוא זכה בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר על הסרט "מיסטר רוברטס" (1955), דרמה קומית-מלחמתית שביים ג'ון פורד, כשלצד למון כיכבו הנרי פונדה וג'יימס קאגני.
את פרס האוסקר לשחקן ראשי קיבל למון על הדרמה "להציל את הנמר" (1973) שביים ג'ון ג.
אבילדסן.
בנוסף היה מועמד למון שש פעמים נוספות לאוסקר על הסרטים: "חמים וטעים", "הדירה", "ימים של יין וורדים", "הסינדרום הסיני", "Tribute" ו"הנעדר".
ב- 1988 קיבל למון את פרס מכון הסרטים האמריקאי למפעל חיים, ושלוש שנים אחר כך קיבל את פרס ססיל ב.
דה-מיל בטקס "גלובוס הזהב" על מפעל חיים.
ב"ימים של יין וורדים" (1962) עשה למון את אחד מתפקידיו הטובים ביותר.
הוא גילם את ג'ו קליי, איש עסקים צעיר ואלכוהוליסט.
בסרט זה, למון אומר את המשפט הבלתי נשכח: ""My name is Joe C.
and I am an alcoholic.
" שנים לאחר מכן הודה למון שהוא לא שיחק כשאמר את המשפט הזה.
בניגוד לכוכבים הוליוודים אחרים כמו גרי קופר והנרי פונדה, למון מעולם לא גילם בסרטיו גיבור אמריקאי.
במהלך הקריירה העשירה שלו גילם מגוון רחב של דמויות פשוטות ואמיתיות, אנטי-גיבוריות במובהק.
בטקס גלובוס הזהב של שנת 1998 למון היה מועמד בקטגוריית 'השחקן הטוב ביותר בסרט טלוויזיה' על סרטו "שנים עשר המושבעים", שביים סידני לומט.
הוא הפסיד לוינג ריימס.
בנאום הזכייה של ריימס הוא ביקש מלמון לעלות לבמה, ואז עשה דבר שהדהים את הקהל, ונתן את פסלון הזכייה לג'ק למון (איגוד העיתונאים הזרים בארצות הברית המחלק את פרסי "גלובוס הזהב" החליט לשלוח לריימס פסלון נוסף, כך שפסלון "גלובוס הזהב" נשאר אצל למון, אף על פי שלא זכה בפרס).
למון היה נשוי פעמיים – לשחקנית סינתיה סטון (ממנה יש לו בן) ולשחקנית פליצ'יה פאר, שאף עימה הוליד ילד, עימה היה נשוי עד מותו.