כל מה שרצית לדעת על ג'רארד הופנונג:
ג'רארד הופנונג (באנגלית: Gerard Hoffnung; 22 במרץ 1925 – 25 בספטמבר 1959) היה צייר ומוזיקאי יהודי-בריטי, שנודע בעיקר ביצירותיו ההומוריסטיות.
ג'רארד הופנונג נולד בברלין, בשם גרהארד, בנם היחיד של זוג יהודי אמיד, הילדגרד ולודוויג הופנונג.
ב-1939 עזבו הוריו את גרמניה, תחילה לפירנצה ומשם ללונדון, שם נשאר ללמוד בבית ספר הייגייט, בעוד שאביו יצא לארץ ישראל שתחת המנדט הבריטי, להיכנס לעסקי הבנקאות המשפחתיים.
מלחמת העולם השנייה עשתה פרידה זמנית זו לדבר של קבע.
הופנונג מת משטף דם מוחי, 20 שנה בלבד אחרי הגיעו לאנגליה, אך את שני העשורים האלה מילא בהישגים בלתי מבוטלים, בין השאר כקריקטוריסט, נגן טובה, אמרגן, שדרן רדיו ונואם בענייני ציבור, שהיה מבוקש מאוד באיגודי העובדים של אוקספורד וקיימברידג'.
הופנונג פרסם סדרת ספרי קריקטורות, שהיתלו בעדינות במנצחים ונגני תזמורת.
אחרי מותו היסבה חברת "האלאס ובצ'לור" כמה מן הקריקטורות שלו לסרט הנפשה קצר בשם "התזמורת הסימפונית של הופנונג", שזכה בפרסים אחדים בשנים 1965-66.
ג'רארד הופנונג יצר שלושה פסטיבלי מוזיקה שנקראו בשמו והתקיימו ברויאל פסטיבל הול בלונדון.
בפסטיבלים אלה משתתפים מוזיקאים "רציניים".
בין היצירות שהוזמנו במיוחד לפסטיבלים "פתיחה גדולה, גדולה" אופוס 57 של מלקולם ארנולד, שהוקדשה לנשיא ארצות הברית הרברט הובר ונכתבה לכמה שואבי אבק ושאר מכשירים ביתיים.
"קונצ'רטו פופולארה" של פרנץ רייזנשטיין תואר כ"הקונצ'רטו לפסנתר שישים קץ לכל הקונצ'רטי לפסנתר".
ויליאם וולטון ניצח על מובאה בת צליל אחד מן האורטוריה שלו "משתה בלשצאר": המילה "שחטו!" שצועקת המקהלה.
חייו של הופנונג התנהלו במסורת האקסצנטריות של בריטניה הגדולה, על אף מוצאו הקונטיננטלי.
הוא שיווה לעצמו, ביודעין או שלא ביודעין, את אישיותו של מורה למוזיקה מזדקן, תפקיד שלוטש ושוכלל בתקופה שלימד בבית ספר סטאמפורד, שם זוכרים עדיין את התנהגותו התמהונית.
קולו התאפיין בצרידות מן הסוג הנקשר עם גיל מופלג, דיבורו היה איטי ומהסס כזה של אדם בא בימים, או אולי כמחווה לקולונל בלימפ האקסצנטריות שלו הייתה לאגדה, כל כך, שסיפורים עליו פנטסטיים במידה כזאת, שהשומעים נוטים להאמין בהם, משום שאין זה סביר שמישהו יעלה בדעתו לבדות אותם מלבו.
לדוגמה, נאמר עליו שהתייחס בקנאות ללימוד סימפוניות שלמות בשריקה, עד כדי כך, שהיה מתקשר אל חברים מנצחים ושורק להם כדי לבחון את זכרונם.
מתיאורו את ציורי הקריקטורות שלו נראה, שראה בכך משהו שאיננו בשליטתו המודעת:הייתי מנסה לרשום משהו, כיסא, למשל, וזה מה שהיה יוצא – כיסא עם הבעת פנים.
כמעט לא היה לי מה לעשות בזה.
ככל שניסה להתגבר על כך, כל חפץ דומם שצייר היה מקבל אישיות, כך שאין זה מפתיע, שהופנונג פנה לקריקטורה ולגוזמה סוריאליסטית, כמו בציור הנגן הנטרף בלוע הסרפנט תוך כדי ניסיון לנגן בו.
רישום אחר מתאר זמר, שכפתורי חזייתו הם מתגי כיוון, שעליהם כתוב "חזק/חלש", "מתנודד" ו"מתייפח".
אישיותו הציבורית כטיפוס אקסצנטרי ושנון מעיבה, עם זאת, על הפן האחר שלו, הרציני והמתחשב יותר.
הוא הצטרף לכת הקווייקרים בשנת 1955 והיה פעיל בתוכנית ביקור האסירים שלהם.
יתרה מזו, לפי מתווה ביוגרפי מאת ג'ואל מרקס, שיצא לראשונה לאור ב"מאמרים בתחום האמנויות והמדעים" (אוניברסיטת ניו הייבן, כרך 21, אוקטובר 1992),השקפתו [של הופנונג] על יחסים בין גזעים, הומוסקסואליות, פירוק הנשק הגרעיני, היחס לבעלי חיים (בייחוד צייד) וכן, לאותו עניין, המוזיקה של ברטוק ושנברג [הייתה] ליברלית ונלהבת.
ג'רארד הופנונג למד לנגן בטובה ברמה כזאת שאפשרה לו להתייצב על הבמה כסולן בנגינת הקונצ'רטו לטובה של ראלף ווהן ויליאמס ולהשתתף כנגן (וכליצן) פעיל בתזמורת של קולג' מורלי, הרכב חובבים שזכה לכבוד רב בלונדון.
ביתו של הופנונג היה מעין מקום מפגש והתכנסות למוזיקאים, ציירים, סופרים וידידים בכלל.
אחרי מותו המשיכו אלמנתו אנטה וחברים שעבדו עמה במסורת הקונצרטים שלו.
האירוע האחרון שלו התקיים בלוזאן שבשווייץ ב-31 בדצמבר 2005.
בנו, בנדיקט הופנונג, הוא טימפניסט מקצועי, המופיע עם להקות כמו "נגני מוצרט של לונדון" ו"השישה-עשר".