כל מה שרצית לדעת על דאו (מושג בפילוסופיה סינית):
דאו או טאו (道, פין-יין: Dào) היא מילה בשפה הסינית, שמשמעותה הישירה 'דרך', 'נתיב', 'מסלול' או במובן רחב יותר, 'עיקרון' או 'דוקטרינה'.
הבנת מונח זה קשה ביותר ומבלבלת מאוד את האדם המערבי:
המילה ממקור של פילוסופית המזרח ידועה ביותר במערב היא דאו – הדרך.
למושג היסטוריה עתיקת ימים בתרבות הסינית, היקף רחב בפילוסופיה סינית ועומק יוצא דופן של משמעות.
זהו למעשה המונח הבסיסי ביותר בפילוסופיה סינית המציין מציאות של האמת המוחלטת, השיטה, המהות של כל הדברים.
– Encyclopedia of Chinese philosophy / Antonio S.
Cua
מחד גיסא זוהי אולי המילה הידועה יותר בשפה הסינית, מאידך גיסא מובנה לוט בערפל כבד יותר מזה של רוב המונחים הדתיים והפילוסופיים בכלל והסיניים בפרט.
הוויכוח המקורי על אודות דאו לא התנהל על ההגדרה האנציקלופדית מהו דאו? מה טבעו? או מה מהותו?, אלא איפה דאו? היכן הוא שוכן? וכיצד יש לחפש אותו?.
למילה זו פירושים רבים ואף אחד מהם אינו יכול להוות את הפירוש ה'אמיתי' או ה'סופי' שלו באופן עקרוני.
דאו הוא מושג מטאפיזי שמקורו העיקרי בהוגה (ספק אגדי) לאו דזה שהוליד דת ופילוסופיה המכונים דאואיזם, אך שימושי גם בדתות ופילוסופיות אחרות.
אף על פי כן מונח זה היה קיים עוד לפני כן, אצל קונפוציוס בספר 'המאמרות' המונח דאו מופיע, אך במשמעות שונה למדי.
הרעיון של דאו כפי שניסח אותו לאו דזה אומץ מאוחר יותר על ידי קונפוציאניזם, צ'אן וזן בודהיזם וגם בצורה חופשית יותר ברחבי מזרח אסיה בכלל הדתות והפילוסופיות.
בתוך ההקשרים האלו דאו מסמל את המהות בראשיתית או הטבע הבסיסי של היקום.
בטקסט היסוד של הדאואיזם, הדאו דה ג'ינג, לאו דזה מסביר כי דאו איננו 'שם' עבור 'דבר' מסוים, אלא הסדר הטבעי הבסיסי האולטימטיבי של היקום אשר מהותו קשה מאוד לאמוד.
דאו אפוא 'אלמוני לנצח' (דאו דה ג'ינג-32.
לאו דזה), וצריך להיות מופרד מאינספור דברים המכונים ב'שם' אשר נחשבים צורותיו.
הפרסום העולמי של דאו נובע בעיקר הטקסט הדאואיסטי הקלאסי הדאו דה ג'ינג, אשר, יחד עם הביבליה ובהגאוואד גיטה, הוא אחד הטקסטים המתורגמים ביותר לשפות זרות.
דאו מייצג את העיקרון הנצחי של פעולה, או יצירה, האחראית על המקור של אחדות והדואליות, וגם על תחילת העולם והבריאה ('10,000 הדברים').
בדאואיזם, צ'אן בודהיזם וקונפוציאניזם, היעד של פרקטיקה רוחנית הוא 'להפוך להיות אחד עם הדאו' או 'להגיע להרמוניה בין הרצון של האדם לטבע' (ראו: סטואיות), כדי להשיג 'פעולה ללא מאמץ' (Wu wei, 無爲).
זה כרוך בפרקטיקות מדיטתיביות ומוסריות.
בהקשר חשוב עם הרעיון הדאואיסטי של 'מעלה' (德; De).
במקורות הדאואיסטיים, ה'פעולה ללא מאמץ' המזוהה לעתים קרובות עם מים ועם הטבע הכנוע שלהם.
למרות שמים הם רכים וחלשים כביכול, יש להם את היכולת לשחוק מוצקי אבן ולהזיז הרים.
מים הם ללא רצון משלהם, אך למרות זאת אינם שבירים כמו חומר מוצק וקשה מהם בהרבה.
עקב טבעם ונטייתם, מים יכולים, פוטנציאלית, למלא כל מכל בעל כל צורה.
מחזור המים מאפשר להם ללכת ל'כל מקום', הן לתוך גומה הקטנה ביותר והן לתוך אוקיינוס הענק, באופן מטפורי וגם בפועל.
טיפות של מים, כאשר יורדים בתור גשם, מתאספים בפרשת המים, זורמים ומגבשים נהרות ואגמים, ולבסוף נשפכים לתוך הים המטפורי: זהו טבעם של מים.
ישנם כמה מושגים הדומים במידה מסוימת למושג דאו במסורת המערבית, כמו למשל מושג ה'דה-סיין' (Dasein) בפילוסופית הגרמנית, מתורגם בדרך כלל כ'היות' או 'קיום', אם כי יהיה מדויק יותר להגדיר את מושג הדאו בתור זה שכולל את ה'יש' ואת ה'אין' או ה'היות' ו'לא להיות'.
יש מקום להשוות את דאו עם לוגוס המקורי של פילוסוף יווני הרקליטוס במסורת הודית, באחד הטקסטים המרכזיים – אדוויטה וודנטה, המקבילה של המונח דאו הוא ברהמן, חודר כל, מחלחל לכל.
זהו אחד המושגים הבסיסיים שנוסח על ידי סרי עדי שנקרה.
הרעיון של דאו שימש, וממשיך לשמש, בהצלחה את הסתגלותם של רעיונות של האסלאם לעולם הסיני; ולהפך – תפיסות סינית של העולם לתוך האידאולוגיה אסלאמית ('הדאו של האסלאם').
באסלאם בכלל ובסופיזם בפרט, ניתן לראות את הרעיון של 'שביל', 'כוח' ו'מילה' שיכולים בקלות להיות תואמים את הפילוסופיה הסינית באמצעות המושג דאו.