כל מה שרצית לדעת על דוד בכור:
דוד בכור (19 בדצמבר 1910 – 21 בספטמבר 2000) היה שופט בית המשפט העליון.
דוד בכור נולד בירושלים ובצעירותו עזב עם הוריו למצרים, ממנה שבו לארץ ישראל בשנת 1932.
באלכסנדריה שבמצרים סיים את לימודיו התיכוניים, במגמת מתמטיקה והנהלת חשבונות.
לאחר חזרת המשפחה לארץ עבד בבית המשפט המחוזי בירושלים (1933 – 1942) והוענק לו תואר מוסמך במשפטים[דרושה הבהרה].
שנה לאחר מכן הוסמך לעריכת דין.
בכור פעל גם בשורות ארגון "ההגנה" ולאחר קום המדינה שירת בצה"ל כסגן המושל הצבאי בגליל המזרחי ובגליל העליון (1948 – 1949).
מאוחר יותר, בשירות המילואים, היה סנגור צבאי.
בתחילת דרכו עבד דוד בכור בתור עורך דין במשרד סלומון-ליפשיץ (1943 – 1970), משנת 1952 כשותף במשרד.
בין השאר הוא היה בצוות ההגנה של השר יצחק רפאל וייצג את נצרת עילית וחברת החשמל.
בשנת 1971 מונה לשופט וכיהן בבית המשפט המחוזי בחיפה.
באותה שנה גם מונה לוועדה בראשות צבי ברנזון לפישוט הליכים לקביעת פיצויים בנזיקין לקביעת פיצויי נזיקין.
בשנת 1974 קבע בכור שהסכם האוסר על עובד תקופת צינון של חמש שנים בנימוק של הגנה על סודות מקצועיים נוגד את תקנת הציבור ועל כן הוא בטל.
לעומת זאת, בהיותו בבית המשפט העליון סירב לפטור בוגר פנימיה צבאית מהתחייבות לשרת בקבע, למרות שההתחייבות נתנה בעת שהיה קטין.
בשנת 1977 מונה כשופט במינוי זמני לבית המשפט העליון ושנה לאחר מכן מונה במינוי קבע.
כהונתו נמשכה עד הגיעו לגיל פרישה, בשנת 1980.
באחד מפסקי הדין הידועים של בכור בבית המשפט העליון, אישר בכור הרשעה באונס של אדם שקיים יחסי מין עם אשתו בכח נגד רצונה.
בכור פירש את הביטוי "שלא כדין" שהופיע אז בלשון החוק: "הבועל אישה, שלא כדין, נגד רצונה" כחל על כל איסור חוקי, כולל האיסור במשפט העברי על אדם לבעול את אשתו נגד רצונה, ובניגוד לפרשנות בחוק האנגלי שהמונח "שלא כדין" מתייחס לאשה לה האדם אינו נשוי בכור היה בהרכב של חמשת השופטים שקבעו שיש לפנות את התנחלות אלון מורה שהוקמה על קרקעות שהופקעו לצורך הקמת ההתנחלות.
בכור גם הצטרף לשופט חיים כהן בקביעה שחייל שנפטר ממחלה יוכר כחלל צה"ל, למרות שסביר שהמחלה לא נבעה משירותו הצבאי, אלא אם הוכח שהמחלה לא נבעה מהשירות הצבאי.
בהיותו בגמלאות המשיך בכור לעסוק בפעילות משפטית, בהיותו יו"ר ועדה בין-משרדית לבירור הנושא של פרסום שמותיהם של אנשים החשודים בביצוע עבירות פליליות (1982), יו"ר הוועדה לנושא נזיקין מסחריים (1984) במשרד המשפטים, ויו"ר הוועדה במשרד המשפטים לבדיקת נושא הסיוע המשפטי בעניינים פליליים (1985) ובהמלצותיה הקמת סנגוריה ציבורית.
בשנים 1982 – 1985 עמד בראש ועדת בכור, ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת רצח ארלוזורוב, שקבעה פה אחד שסטבסקי ורוזנבלט לא היו הרוצחים, אך שאינה יכולה לאמר מי היו הרוצחים.
בשנת 1981 מונה באופן זמני ליו"ר המועצה להגבלים עסקיים, וביוני 1981 מונה במינוי של קבע.
בכור המשיך לכהן בתפקיד עד אמצע שנות ה-80[16].
על ענייני הגבלים עסקיים כתב את המאמר "הרהורים בחוק ההגבלים העסקיים, תשי"ט – 1959" שפורסם בספר זוסמן וצוטט רבות.
בשנת 1994 מונה כיו"ר ועדת השחרורים בכפוף לחוק העונשין וליו"ר ועדת ערר לחוק מס שבח מקרקעין.