כל מה שרצית לדעת על דון חואן:
דון חואן (בספרדית: Don Juan, נקרא גם דון ז'ואן על פי ההגייה הספרדית הקדומה או דון ג'ובאני על פי הצורה האיטלקית) הוא דמות דמיונית, שמקורה כנראה בסיפור עם, ועלילותיה מתוארות על ידי סופרים רבים בגרסאות שונות.
נהוג להשתמש בכינוי "דון ז'ואן" כדי להצביע על אדם הידוע ביכולתו לפתות נשים, או על מאהב מושך והפכפך.
יש הסוברים שעלילותיו של דון חואן נפוצו ברחבי ספרד בסיפורי עם‏.
המחזה הראשון שנכתב עליו הוא הרמאי מסביליה והאורח מאבן, מאת המחזאי טירסו דה מולינה בסביבות שנת 1630.
מחזה זה, שנכתב כטרגדיה, ושעלילתו היא ספרות אימה מוקדמת, מביע את ביעותי עונש הגיהנום בעקבות החטא, על פי התפישה הנוצרית המקובלת בספרד באותה תקופה, את דרכו של השטן להטעות את קרבנותיו, איסור ריבוי הנשים התנ"כי (של המלך) הגורם למפולת מוסרית (דוגמת מפלתו של שלמה המלך) ובעיקר את מוסר ההשכל התנ"כי שאין לקחת את סיכון החטא, שמא תמות לפני שתספיק לבקש מחילה.
‏
המחזה מתאר אדם השוכב עם נשים לאחר שהתחפש למאהביהן, רוצח את אביה של אחת מהן ומפליל את מאהב הנערה שאליו התחפש, וממנו שאל את בגדיו.
במותו האב מבטיח שרוחו תשוב לרדוף את דון חואן, הממשיך ומנצל את מעמדו הרם, נואף, ובעיקר מרמה נשים צעירות.
אלו נאספות אט אט יחד, במסע אל ארמון המלוכה על מנת להתלונן עליו.
סופו המבעית של המחזה בסעודת בשר עטלפים ועקרבים שרוח האב בדמות פסל אבן עורכת על גבי קברו.
דון חואן, שנענה להזמנה, אוכל אותם באומץ.
האב לפתע אוחז במפרק כף ידו של דון חואן, והורג אותו בכך.
קול רעם נשמע והדמויות נעלמות בעשן.
קרבנותיו, השומעות על כך בארמון המלוכה, מקבלות בחזרה את מעמדן וחפשיות להינשא.
‏
המחזה זכה להצלחה רבה ולתפוצה נרחבת בזמנו, ושימש כבסיס לחיקויים רבים ולגרסאות שונות של הסיפור באיטליה, צרפת, אנגליה וארצות אחרות.
בין העיבודים מחזה של מולייר ב-1665 – שהורד מן הבמה בעקבות מחאות על חילול קודשי הנצרות, בעיקר מכך שדון חואן מכריז בעיבוד זה שאינו מאמין בעונש כלל, האופרה דון ג'ובאני של מוצרט מ-1728, בו דון חואן גאה בחטאיו ומסרב להתחרט עליהם, שיר של הלורד ג'ורג' ביירון מ-1821, מחזהו של חוזה דה-אספרונצדה (משורר חתרני, מאבות השירה הרומנטית בספרד) ב-1840, בו דון חואן צועד מרצונו אל שערי הגיהנום, וכן "דון חואן טנוריו" – עיבודו של חוזה ת'ורילה (José Zorrilla) שיצא לאור בשנת 1844‏.
בסופו של המחזה בעיבוד זה, בקבר מתגלה שעון חול, ואילו דון חואן עצמו, הנותר בחיים, מבקש ומקבל מחילה שמימית.
עיבוד זה, "דון חואן טנוריו", שזכה להצלחה עצומה בספרד, מועלה על הבמות באופן מסורתי ב-1 בנובמבר – יום כל הקדושים ברחבי ספרד כולה עד היום.
המושג "דון ז'ואן" במונחו העכשיוי, שואב מהדמות בגרסה זו של המחזה.
ב-2008 בארגנטינה החלו בצילומי טלנובלה בשם "דון חואן והגברת הנאוה", בכיכובם של השחקנים חואקין (יהויקים) פוריאל, ורומינה גאיטני.
בשנת 2010 החלו בישראל לשדר את הסדרה בויוה-הוט ובוואלה-ויוה בשם "דון חואן".
גיבורת הסדרה חוספינה, חופשיה לנדוד בין בני זוג ומנווטת את הקורות אותה, ואיתה את דון חואן והאחרים.
הסדרה רוויה מיניות, ומציגה את נושא הזוגיות בעידן של עידוד ציבורי למימוש עצמי, הובלה נשית, וחוסר מחויבות משפחתית.
‏
בהגדרת האקזיסטנציאליזם על פי סרן קירקגור, "דון חואן" – לפחות בגרסת מוצארט כדון ג'ובאני – תופס מקום חשוב ומרכזי כמייצג הנהנתנות שאינה בת קיימא, הנקרא אצל קירקגור: "האדם האסתטי".
‏ דרך חיים זו של דון חואן, לא רק שאינה משיגה דבר, אלא מובילה את האדם האוחז בה לדיכאון, ייאוש ואובדן.
‏

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות לדון חואן:
•דמויות ספרותיות
•דמויות קולנועיות
•סיפורי מעשיות ואגדות עמים
•ארכיטיפים