כל מה שרצית לדעת על דינה פייטלסון:
פרופ' דינה פייטלסון (Feitelson; י"ד באייר תרפ"ו, 28 במאי 1926 – ח' בניסן תשנ"ב, אפריל 1992) הייתה אשת חינוך וחוקרת בתחום החינוך של הגיל הרך.
כלת פרס ישראל לחינוך לשנת ה'תשי"ג (1953 – השנה הראשונה בה הוענק הפרס), אותו קיבלה בגיל 27.
בכך הייתה לאישה הראשונה שזכתה בפרס זה ולאדם הצעיר ביותר עד כה שזכה בפרס ישראל.
פייטלסון נולדה בשם דינה שוּר (Schur) בווינה בירת אוסטריה, בת ליוסף והדוויג שוּר.
בשנת 1934 עלתה לארץ ישראל.
התחנכה בגימנסיה הרצליה.
למדה בסמינר למורים בבית הכרם, ולאחר מכן שירתה בצה"ל (1948–1949) ונפצעה קשה במלחמת השחרור בירושלים.
ב-1951 קיבלה תואר שני, וב-1956 תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים, על הדיסרטציה "דפוסים חינוכיים בעדה הכורדית".
בראשית דרכה חקרה את דפוסי החינוך בעדה הכורדית, והייתה בכך לחוקרת הראשונה של העדה הכורדית עם עלייתה ארצה.
את פרס ישראל בחקר החינוך קיבלה בשנת 1953 על עבודתה "גורמי הכישלון אצל ילדי כיתה א'".
בעבודה זו היא עמדה על חשיבות שיטות ההוראה בהנחלת הקריאה, ובייחוד על הצורך בהוראה שיטתית של הקריאה.
בסוף שנות החמישים וראשית שנות השישים הייתה שותפה לפיתוח חומרי לימוד ללימוד הקריאה בשיטה הפונטית בשם "גם אני קורא" ו"אני קורא כבר".
בהמשך דרכה שימשה פייטלסון כמפקחת במשרד החינוך ומרצה באוניברסיטה העברית.
בשנת 1973 היא הצטרפה לסגל אוניברסיטת חיפה, שם הגיעה לדרגת פרופסור מן המניין.
במהלך שנות השבעים והשמונים יזמה את הקמת החטיבות הצעירות לתלמידי גן חובה וכיתות א' ו-ב', ואת פרויקט הסיפריות הכיתתיות.
בשנת 1992 נבחרה להיכל התהילה לקריאה של ארגון הקריאה הבינלאומי.
בעבודתה המדעית עמדה על חשיבות ההקראה לילדים לשם פיתוח הבנת הנקרא, ועל תפקיד המשחק החופשי בפיתוח היצירתיות, יכולת ההפשטה, התמודדות עם כשלונות וצבירת הצלחות.
נישאה ליהודה לֵאו פייטלסון, והייתה אם לשני בנים.
פייטלסון הטיפה לצמצום מעורבות מדכאת יצירתיות במשחקי הילדים והעדיפה משחקים פרימיטיביים המאפשרים לילד לפתח את היצירתיות על פני משחקים משוכללים הקובעים לילד את דרכי השימוש בהם.
כן בקשה פייטלסון לצמצם את זמן הפעילות הפסיבית של הילד בצפייה בטלוויזיה.
פייטלסון הובאה לקבורה בהר המנוחות בירושלים.