כל מה שרצית לדעת על דלות החומר:
הנרי שלזניאק, אמן ממוצא אמריקאי יצר בעבודותיו חיבור קולאז'י, בהשפעת אמנות הפופ-ארט האמריקאית, בין סממני ה"אמריקאיות", ובראשם דיוקנו של אברהם לינקולן ובין סצנת האמנות הישראלית, כפי שהשתקפה בכתבות עיתונות שונות.
בחיבור זה הצביע שלזניאק על הפן המוסרי שבעשיית אמנות ועל המקום אותו תופש האמן והאמנות הישראלית בעיניו.
רובד נוסף בעבודותיו היה השימוש באסתטיקה ה"תל אביבית", אסתטיקה שהייתה בעלת תפקיד ביקורתי בעבודותיו.
כך, לדוגמה, החליפו הרפרודוקציות של יצירות נודעות מתולדות האמנות וצבע הלכה התעשייתי את אווירת ציורי ה"אולד מאסטרס" האירופי.
ה"תרגום לעברית" של אווירה זו כלל הנמכה "להבזקים מרובבים על פני התמונה, לכלוך, ל'חומר דליל', ובכך היא מתקיימת ברמה מתאימה להוויה של כאן".
בקולאז' על לוח דיקט משנת 1980, לדוגמה, הדביק שלזניאק תמונה עיתונאית של הסופר אירווינג סטון (Irving Stone), מחברם של רומנים פופולריים אודות אמנים, הניצב בחזית מוזיאון תל אביב.
לידו עומד מנהל המוזיאון מרק שפס כשראשו מוקף בעיגול.
מעל הדביק שלזניאק כתבה מאת אדם ברוך המתארת תערוכה של יעקב דורצ'ין, ידידו של שלזניאק, וכן כיתוב העשוי מאותיות לטרסט.
עבודותיה של מיכל נאמן משנות השבעים השתמשו בצילום לשם יצירה בעלת אופי קולאז'י.
בעבודות אלו חיברה נאמן ייצוגים שונים תוך הדגשה של מגבלות שפת התיאור והראייה וכן אפשרויות הדמיון והשוני בייצוג ויזואלי.
הפרקטיקה של צירוף או עימות של היגדים הצביעו על כישלון או עיוות של שפת התיאור.
על רקע המימד הוויזואלי אשר שיקף את האסתטיקה של "דלות החומר", הופיעו ייצוגים וטקסט כתוב בעזרת "לטרסט" או בכתב יד אשר שיקפו את הקריסה הסמיוטית של ייצוג הדימויים.
דוגמאות לכך ניתן למצוא בעבודות כגון "דג נבון וציפור" (1977) או "הבשורה על-פי הציפור" (1977) חיברה נאמן בין דימויים משועתקים של דג וציפור לכדי מפלצות היברידית.
בעבודות אחרות כגון "וניה וייזתה" (1975) נוצר עימות בין התכנים הטקסטואליים שבעבודה עם הוויזואליים, תוך הדגשה של מוטיבים מיניים.
למרות הקשרים פמיניסטיים בולטים, נטו עבודותיה של יהודית לוין לביטוי אישי יותר ופחות אינטלקטואלי מעבודותיהם של תלמידים אחרים של לביא.
קבוצה גדולה של עבודות שהציגה לוין, עשויה מדיקטים, נוצרה בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים של המאה ה-20.
בעבודות אלו יצרה לוין קומפוזיציות מופשטות העשויות מעץ לבוד מנוסר וצבוע, לעיתים בשילוב צילומים, שנשענו על קיר.
שמות העבודות רמזו על שדה התייחסות ביתי כגון "אופניים" (1977) או "נסיכה בארמון" (1978).
אף על פי שעבודות אלו הופיעו בחלל כבעלות איכות תלת-ממדית, היה העניין המרכזי שלהם ביחס מורכב אל פני השטח הנראים שבעבודה.
ה"ציור" פרץ את מסגרת המצע והתפשט בחלל.
גישה דומה, ללא המטען הפסיכולוגי שבעבודתה של לוין, ניתן למצוא ביצירתו של הפסל נחום טבת.
בעבודותיו המינימליסטיות הציג טבת יחס דו-ערכי אל החלל התלת ממדי.
בראיון מאוחר הגדיר טבת את המניע לעבודות אלו כתגובה ללימוד האמנות אצל לביא.
"יכול להיות שבמידה מסוימת זו הייתה ריאקציה למקום שבו למדתי ציור, אצל רפי לביא.
הוא הציע ציור שהעניין שבו נבנה על מתחים ויחסים פנימיים, ואני שאלתי על היחס שבין הציור כחפץ לבין הסביבה – העולם".
עבודותיו מאותה תקופה עסקו באופן החלוקה והארגון של משטחי עבודה.
במיצב מן השנים 1973-1974 הציב טבת לוחות דיקט צבועים לבן על גבי כיסאות.
חזותה של העבודה הושפעה מן האסתטיקה של האמנות המינימליסטית והדגישה את ארעיותו של הייצוג שבמעשה האמנות.
בעבודה נוספת, "מיטות" (1974) הציג טבת לוחות דיקט מלבניים וצבועים בצבע לבן, להם הרכיב רגליים אשר הפכו את המשטח הדו-ממדי ה"ציור" לאובייקט פיסולי.
הפרשנות שנוספה לעבודה במשך השנים ביקשה להוסיף לממד הפורמליסטי של העבודה, גם את הרקע הביוגרפי של טבת כחבר קיבוץ לשעבר.
ההתייחסות אל הדיקט כאל "ציור" ואל הצבתו כיצירה אמנותית שיקפה את היחס האמביוולנטי של טבת אל משטח הציור.