כל מה שרצית לדעת על דרישה וחקירה:
דרישה וחקירה הוא הכינוי בהלכה לחקירת העדים על ידי הדיינים בבית הדין, והן מהוות תנאי הכרחי לקבלת העדות בכל הנוגע לדיונים שאינם דיני ממונות.
הדרישה והחקירה מתבצעות באמצעות שאלות הנשאלות על ידי הדיינים, ומתמקדות בעיקר בעניינים של זמן ומקום האירוע.
נשאלות גם שאלות נוספות וכלליות יותר המכונות "בדיקות" ושנתונות לשיקול דעת הדיינים.
בחלק מהשאלות נדרשים העדים לענות לשאלה ותשובת 'איני יודע' פוסלת את העדות, ובחלקן הם נדרשים רק שלא לסתור זה את זה, אך יכולים להשיב ב'איני יודע'.
קיימת מחלוקת תנאים לגבי מהותן של השאלות, ומחלוקת ראשונים נוספת בנוגע לחשיבותן וסיווגן, כפי שיפורט.
במקורה מחייבת הלכת הדרישה-וחקירה בדיונים אזרחיים ופליליים, אך כדי שלא לנעול דלת בפני לווים – דהיינו החשש שאנשים ימנעו מלהלוות כספים בשל דרישות מחמירות לקבלת עדות – תקנו חז"ל שבתחום האזרחי אין צורך בדרישה וחקירה.
הלכת הדרישה והחקירה המחייבת את ביצוע הדרישה והחקירה, פוסלת כל עדות בה לא ניתן מסיבה כלשהי לבצע אותן – למעט חריג מרכזי, והוא מקרים של תקנות הקהילה שמותקנות על ידי בית-דין או הנהגה אזרחית-עירונית, שבסמכותם להטיל סנקציות שמעבר למה שקבעה ההלכה.
במקרים אלה לא קיימת כפיפות לסדרי-דין כלשהם, ובין השאר הם פטורים גם מדרישה וחקירה.
אחת ההשלכות שנובעות מהחיוב לדרוש ולחקור היא על ההלכה הקובעת כי אין לקבל עדות בכתב אלא רק ישירות מפי העדים, וזאת כתוצאה מכך שלא ניתן לחקור את העדים במידה והם מעידים בכתב.
בהלכה מושם דגש רב יותר על ביצוע הדרישות והחקירות מאשר על מניעת עינוי דין.
דבר זה נראה מכמה מקורות, אך הוא נובע באופן הבולט ביותר מאימרתו של רבי שמעון בן שטח הקובעת כי: "הוי מרבה לחקור את העדים.
" (משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ט'.
).
המקור המרכזי לצורך בדרישה וחקירה הוא פסוק בספר דברים, המצווה על כך ישירות: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב.
" (ספר דברים, פרק יג, 15) אך בנוגע לאופן ממנו למדים על מספר השאלות ועל ספציפיותן, כאמור – קיימת מחלוקת.
כציווי הנלמד מכמה פסוקים הוא נמנה כמצווה במנייני המצוות של מוני המצוות השונים.