כל מה שרצית לדעת על האסכולה הפונקציונליסטית והאסכולה האינטנציונליסטית בחקר מקורות השואה:
פונקציונליזם מול אינטנציונליזם הוא ויכוח היסטוריוגרפי העוסק בדרך שבה התרחשה השואה, כמו גם בהיבטים רבים אחרים של הרייך השלישי, למשל הדרך שבה נוהלה מדיניות החוץ של גרמניה הנאצית.
ניתן למקד את הוויכוח בשתי שאלות עיקריות:
האם השואה הייתה מתוכננת מראש, כחלק מתוכנית אב גדולה שאותה הגה אדולף היטלר? תומכי האסכולה האינטנציונליסטית סבורים שהתשובה לשאלה זו חיובית; אדולף היטלר תכנן מראש את השמדת יהדות אירופה, והשואה היא הביצוע בפועל של תכנון זה; תומכי האסכולה הפונקציונליסטית חולקים על גישה זו, וסבורים שהשואה לא הייתה יוזמה מתוכננת מראש, אלא התהוותה תוך כדי התפתחות הרייך השלישי.
האם היוזמה לביצוע השואה הגיעה מלמעלה, בפקודה מאת אדולף היטלר, או שהחלה ביוזמה שבאה מתוך הפקידות הגרמנית? האינטנציונליזם טוען שהפקודות ניתנו מן הדרג הגבוה ביותר, ואילו הפונקציונליזם סבור שהיוזמה באה מלמטה.
חשוב לציין כי וויכוח זה אינו חולק בדבר עצם קיומה של השואה, וגם אינו ויכוח בדבר אחריותו העליונה של היטלר לגביה, בשל יצירת האווירה האנטישמית החריפה בגרמניה ועידודה.
בשל כך ויכוח זה נחשב כוויכוח היסטוריוגרפי לגיטימי, להבדיל מהדיון סביב הכחשת השואה, שנחשב כפסבדו-היסטוריה ולא לגיטימי.
המונחים "פונקציונליסט" ו"אינטנציונליסט" נטבעו ב-1981 בידי ההיסטוריון המרקסיסט טימותי מייסון, אולם שורשי הוויכוח נעוצים עוד בשנים 1969–1970, עם פרסומם של הספרים The Hitler State ב-1969, מאת מרטין ברושט (שהציג גישה פונקציונליסטית), ו-The Twisted Road to Auschwitz ב-1970, מאת קארל שלוינס (שהציג גישה אינטנציונליסטית).
הואיל ומרבית ההיסטוריונים הפונקציונליסטים היו בני גרמניה המערבית, הצביעו היסטוריונים אינטנציונליסטים רבים – ובפרט אלו שמחוץ לגרמניה – על היסטוריונים דוגמת ברושט והנס מומסן, אשר בילו את נעוריהם בנוער היטלר, וטענו כי עבודותיהם הן אפולוגטיות כלפי הנאציזם.
תמיכתו של ראול הילברג היהודי באסכולה הפונקציונליסטית הייתה אתגר למבקרי האסכולה.