כל מה שרצית לדעת על הארכאולוגיה של הידע:
הארכאולוגיה של הידע (בצרפתית: L'archéologie du savoir) הוא ספר הגות מאת הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, שיצא לאור בשנת 1969.
ה"ארכאולוגיה" היא רפלקסיה מתודולוגית על עיקר עבודתו עד אז, הכוללת דין וחשבון שיטתי על מושג השיח שבמרכזה, ועל אופי החקירה ההיסטורית שמושג זה מאפשר ומחייב.
חוקרי פוקו רואים בארכאולוגיה של הידע נקודת מפנה בהגותו, דרכה ניתן לערוך חלוקה בין "פוקו המוקדם" ל"פוקו המאוחר", בין מחקר ארכאולוגי בעיקרו, שעורך סקירות היסטוריות רחבות במבט מכליל, מעט מלמעלה, לבין מחקר גנאלוגי, שמנסה לפעול במציאות החברתית של זמנו, ולעשות שימוש פוליטי בהיסטוריה ובפילוסופיה.
בספר זה "מתמודד [פוקו] עם הבעיות התאורטיות הנובעות מרעיון האי-המשכיות, כלומר המחשבה שיש קרעים פתאומיים ברצף ההיסטורי, אשר בהם משטרים, רעיונות ודרכים לארגון ידע משתנים.
פוקו מתווה כאן את רעיון ההתהוות השיחנית ומתאר כיצד שיחים מופיעים ומוסדרים.
הוא מתאר את כינונם של הארכיב וההיגד וכן את המתודה הארכאולוגית".
לאחר שעבר סדרה של ניתוחי שיח בספריו הקודמים (שיח השיגעון, למשל, או השיח הרפואי), מבקש פוקו בספרו הנוכחי לנסח מעין מתודה – לא לנתח סוג או צורה של שיח, אלא לחלץ סדירות מסוימת בפעילות הדיסקורסיבית עצמה (נקודה שהוא ממשיך לפתח בספרו סדר השיח); לא לפרש (כלומר, לומר שוב) את מה שנאמר, אלא לבחון איך דבר מסוים נאמר; מדוע מתוך אין-סוף אפשרויות דיבור, ואין סוף דוברים, בפועל נאמרות בשיח נתון אמירות מאוד מצומצמות על ידי מספר דוברים די מצומצם.
כלומר, לזהות מהם האילוצים והכללים שמופעלים על שיח.
הניתוח הארכאולוגי הוא ניתוח של "מערכת הכללים הלא כתובים שמייצרת, מארגנת ומפיצה את ה"היגד" (כלומר המבע המוסמך) כפי שהוא מופיע בארכיב (כלומר בגוף מאורגן של היגדים)".
פוקו מנתח את התקבצותן של תצורות שיח ואת היחסים בין שיחים בכל רגע נתון.
המושג "תצורת שיח" מחליף את מושג ה"אפיסטם" (épistémè), שהופיע בכתביו הקודמים של פוקו.
בבסיסה של כל תקופה, טוען פוקו, קיים אפיסטם, שהוא שדה אפיסטמולוגי, או "מערך אופייני של קודים תרבותיים שמכתיבים את האופן שבו נהוג להכיר ולארגן את העולם על ידי מתן צורה מסוימת לשפה, לתפיסה, לערכים ולמנהגים המדעיים".
בספרו הנוכחי משכלל פוקו את הרעיון דרך המושג "תצורת השיח", וטוען כי לכל תקופה יש תת-שכבות של הבנה שסדרי הידע נבנים עליהן: "תצורת השיח מעגנת ומצדיקה זאת באמצעות חוקים שתובעים התייחסות לעובדות מסוימות, תוך כדי התעלמות מעובדות אחרות; היא מגדירה מומחיות באמצעות כללים המכתיבים מי רשאי לדבר או לכתוב אמת; ולבסוף, היא מבססת מדעיות באמצעות כללים שקובעים את הצורה שעל רעיונות ותאוריות ללבוש כדי להתקבל כאמת".