כל מה שרצית לדעת על האתיקה של אריסטו:
אי ידיעת כללים לעומת אי ידיעת פרטים
מלבד ההבחנה בין אי ידיעה המלווה בחרטה לאי ידיעה שאיננה מלווה בחרטה מבחין אריסטו גם בין אי ידיעת כללים לאי ידיעת פרטים.
‏ אריסטו קובע כי תירוצים מן הסוג של אי ידיעת כללים, בעצם אינם תירוצים הפוטרים מאחריות ("לא ידעתי שאסור לגנוב" – אי ידיעה שאיננה פוטרת מאחריות).
לעומת זאת, תירוצים מן הסוג הפרטי – דהיינו תירוצים המשקפים אי ידיעה של פרטים עובדתיים – אכן פוטרים מאחריות ("לא ידעתי שהארנק איננו שלי" – אם זה נכון, הרי זה פוטר מאחריות).
גישתו של אריסטו קרובה לגישה המקובלת במשפט והמתמצה באמרה: "אי ידיעת החוק איננה פוטרת מעונש".
לדעת אריסטו, כל רשע פועל תוך אי ידיעה של כללים או של עקרונות – אם מתוך אי ידיעה של רוע המעשה ואם מתוך אי ידיעה של המעשה החלופי הטוב.
"כל נבל איננו יודע מה היה עליו לעשות".
ההשקפה האומרת שמעשה רע נעשה מתוך אי ידיעה קשורה קשר הדוק עם ההשקפה שיצר לב האדם טוב מנעוריו.
כל אדם רוצה לעשות רק את הטוב ואם עשה את הרע, אין זה אלא משום שחשב אותו בטעות לטוב.
‏ הנבל עושה, אם כן, את מעשי הנבלה בחושבו שמעשים נכונים וטובים הם.
אולם אי ידיעה זו איננה פוטרת אותו מאחריות למעשה הרע, שהרי אילולא כן לא היו רשעים בנמצא והטלת אחריות הייתה מאבדת מטעמה.
אי ידיעת פרטים: מעשה בלי כוונה
מעשים הנעשים מתוך אי ידיעת הפרטים מכונים גם "מעשי בלי כוונה".
מבחינים בין שלושה סוגים של מעשי בלי כוונה:

מעשים שיסודם בטעות: סוג זה של מעשים בלי כוונה הוא המתאים ביותר לתיאור שנותן אריסטו למעשים שנעשים בלי ידיעת הפרטים.
זהו המקרה שבו אדם חושב שהוא עושה מעשה אחד, אך יוצא שעשה מעשה אחר משום שהנסיבות לא היו מוכרות לו דיין.
למשל – אדיפוס שהרג את אביו בחושבו שהוא הורג זר עשה מעשה בלי כוונה שיסודו בטעות.
‏
מעשים שבהיסח הדעת: אם במהלכה של פעולה מסוימת עושה אדם תנועה בלתי זהירה, פוגע במישהו או במשהו מתוך חוסר תשומת לב – זהו מעשה שנעשה בהיסח הדעת.
(דוגמה: הכתמת השמלה של שכנתי לשולחן).
מעשים הנעשים במקרה: מעשה הוא מקרי אם במהלכה של פעולה מתרחש משהו בלתי צפוי מנקודת ראותו של הפועל, משהו שאינו תלוי בו אך בפועל משפיע על התוצאה הסופית.
תאונות נגרמות לפעמים במקרה.
‏

דוגמאות שנותן אריסטו לשלושה סוגי המעשים הללו:

טעות: איסכילוס שרקד ריקוד סודי בפומבי.
הוא אכן לא ידע שריקודו סודי.
היסח הדעת: פליטת פה או פליטת בליסטרה.
‏
מקרה: מקריות שבאימוני מתאגרפים.
אחד מבקש להכות את חברו מכה קלה והשני זז וכתוצאה סופג מכה קשה (למשל).

סיכום והשוואה
אריסטו מונה שלושה סוגים של מעשים שאדם עושה שלא מרצון:

מעשים הנעשים בכפייה.
מעשים הנעשים תחת לחץ חיצוני.
מעשים הנעשים מתוך אי ידיעת פרטים, אם הם מלווים בחרטה.
‏

שני היבטים של מעשים אלה מביאים אותו להגדירם כמעשים שלא מרצון:

המעשים אינם נתונים לשליטת הפועל.
המעשים נעשים שלא בידיעת הפועל.

שלושת הסוגים נבדלים זה מזה באופן ששני היבטים אלו באים בהם לכלל ביטוי.
מעשים הנעשים בכפייה אינם בעצם מעשים של הפועל.
אלה הם מעשים שמישהו אחר עושה, דבר מה שקורה לנו.
מה שעושה הפועל מתוך כפייה אינו נתון בשליטתו.
לעומת זאת, מעשים הנעשים תחת לחץ הם מעשים לכל דבר.
הפועל צריך לשקלם בדעתו, והוא יכול להימנע מלעשותם.
מבחינה זו הם מצויים בשליטתו.
מצד שני, אלו מעשים שמרצונו הטוב לא היה שום איש בוחר לעשותם.
בדומה למעשים הנעשים תחת לחץ, גם מעשים שנעשים מתוך אי ידיעת הפרטים הם מעשה של הפועל, ובכך נבדלים ממעשי הכפייה.
על מעשה שעשיתי בלי כוונה לא אוכל לומר שאיננו שלי.
מעשה שנעשה בלי כוונה נעשה בדרך כלל במהלכה של עשייה מכוונת.
מצד שני, לעשייה בלי כוונה יש תמיד היבטים שלפועל אין שליטה עליהם.
מה שקורה ללא ידיעתי, כתוצאה ממעשי, מתרחש בגלל גורמים שאין לי לשליטה עליהם.
המובן בו מעשים אלה אינם רצוניים שונה מהאופן בו מעשים תחת לחץ הם לא רצוניים.
אי ידיעת פרטים איננה פוטרת תמיד מאחריות.
למשל, אין היא פוטרת מאחריות אם מקורה ברשלנות.
אי ידיעת פרטים איננה פוטרת מאחריות אם הפועל לא נקט אמצעי זהירות או אמצעים אחרים שהיו ברשותו כדי למנוע את אי הידיעה.
מעשים הנעשים בלחץ של איומים מעוררים קשיים מיוחדים.
מעשים אלה שונים מהאחרים.
אלה מעשים הנעשים בכוונה.
ובכל זאת הפטור מאחריות פועל עליהם.
פטור זה איננו חד וחלק והוא מעורר בעיות רבות.
לפי מה נקבע מתי חומרת האיום מצדיקה שחרור מאחריות? לשאלה זו אין תשובה ברורה, בייחוד אם הפטור מאחריות תלוי גם בחומרת המעשה הרע.
‏ בדרך כלל יש לשקול את חומרת המעשה הנדרש עם חומרת האיום, וכל זה תוך התחשבות בעקרונות מוסריים.
רגשות עזים אינם פוטרים מאחריות
אריסטו מתנגד לשחרר בני אדם מאחריות למעשים שעשו מתוך כעס או תאווה.
מתי נוטים אנו לפטור אדם מאחריות למעשים שעשה בשעת כעס? כאשר רוגזו כה רב, עד שאין הוא מושל ברוחו, והכעס מעבירו על דעתו.
דבר זה יכול להתרחש, למשל, במהלך ריב, או כתוצאה מהתגרות.
מתי עשויה תאווה לפטור מאחריות? לפעמים מדובר על דחף שאי אפשר לעצור בעדו.
ההנחה היא, שלעתים יצריו של האדם הם כה חזקים עד שאין לו שליטה עליהם.
לדעת אריסטו, הכעס והתאווה עצמם תלויים ברצון.
ומאחר שהאדם יכול להימנע מלכעוס, הוא יכול להימנע מלהביא את עצמו למצב שבו לא תהיה לו שליטה על מעשיו.
וכיוצא בזה, מאחר שאדם יכול לכוון את תאוותיו למטרות חיוביות, מסתבר שהוא יכול לשלוט בהן.
לפיכך, אל לו לאדם להביא את עצמו למצב שבו ישיאנו יצרו לדבר עבירה.
כשעושה אדם מעשה טוב מתוך כעס (על עוול חברתי למשל) או מתוך תאווה (להצטיינות למשל) אנו משבחים אותו ורואים אותו כאחראי למעשה.
לפיכך, אריסטו מבקר את הנטייה להיפטר מאחריות בעשיית מעשה מגונה מתוך כעס או תאווה.
העובדה שאי אפשר למצוא שום טעם רציונלי למעשה איננה פוטרת את עושהו מאחריות.
לדעת אריסטו, אנו אחראים להתנהגותנו האי רציונלית ממש כמו להתנהגותנו הרציונלית (השקפה זו קיבל אריסטו מסוקרטס ומאפלטון).

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות להאתיקה של אריסטו:
•אתיקה
•חיבורים פילוסופיים
•אריסטו