כל מה שרצית לדעת על הברונים השודדים:
הברונים השודדים (מאנגלית: Robber barons) הוא כינוי שהעניק מרק טוויין במאה ה-19 לקבוצה בולטת של יזמים, תעשיינים ואנשי עסקים ששגשגו בארצות הברית אחרי מלחמת האזרחים האמריקנית (1860-65).
מקורו של הכינוי הוא מימי הביניים, כשאז הוא ניתן לבעלי אדמות גרמנים שגבו סכומי עתק מספינות שעברו בנחלותיהם לאורך הנהר ריין.
הכינוי זכה לפופולריות בעקבות שם ספרו של ההיסטוריון מתיו ג'וזפסון.
הכינוי "ברונים שודדים" נוצר אצל טוויין כביטוי של לגלוג, אך גם של הערכה והערצה ליזמים הנועזים של התקופה, שייצגו את הרוח לאורה חי טוויין ואת שאיפותיו הוא.
ברוח התפישה המקובלת אז כתב טווין כך: "מלכי הרכבות האלו הם בין הדגולים שבבני האדם, ואולי אפשר לומר, הדגולים שבבני האדם באמריקה.
" טוויין נטה למחול לברונים על נוהגם, כל עוד היו גלויים ובוטים.
על אנדרו קרנגי כתב בהערצה: "הוא קנה תהילה, ושילם עליה במזומן.
" מתיו ג'וזפסון הגדיר את יחסו של הציבור לברונים השודדים בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 כך: "העשירים החדשים, שזכו במהירות כה רבה לכוח רב בתחום הכלכלי, נהנו מהערכה רבה כמעט אצל כל האמריקנים במשך לפחות עשרים שנה אחרי מלחמת האזרחים.
.
.
מידת ההסכמה הציבורית למעשיהם משתקפת בתיאורים גלויים ולעתים תמימים בהתלהבותם בעיתונות התקופה.
"
הכינוי הוחל תחילה בעיקר על יזמים ואנשי עסקים שהיו קשורים בבניית פסי רכבת ברחבי ארצות הברית, מימנו את הבנייה, סיפקו את החומרים לה או עשו שימוש ברכבות כדי להעביר מטענים.
כך נכללו בכינוי אנדרו קרנגי, שהיה איל פלדה ורכבות, ג'ון ד.
רוקפלר, שהיה היזם החשוב ביותר בתעשיית הנפט בארצות הברית במאה ה-19, איל הרכבות קורנליוס ואנדרבילט, לילנד סטנפורד, שהיה סנטור ובעל חברת רכבות, ג'יימס ג'.
היל, בעליו של קו גרייט נורת'רן, ג'יימס ביוקנן דיוק, מייסד "חברת הטבק האמריקנית" ומאוחר יותר גם הבנקאי הנודע ג'יי.
פי.
מורגן.
ויליאם הנרי ואנדרבילט היה אחד הדוברים הבוטים ביותר של הלך הרוח של "הברונים השודדים".
בתגובה לטענה שהמונופוליזם, בשל חוסר התחרותיות, מונע מן הציבור שירות איכותי הגיב במשפט "הרכבות לא מנוהלות לשם טובת "הציבור היקר" — אלו הם הבלים — הן נבנו על ידי משקיעים שמצפים לקבל את מירב התשואה.
" הוא אף הרחיב ואמר שכמנהל חברת רכבות אין לו כל עניין בביטחונם של נוסעיו או בנוחותם.
(נאמר בראיון ל-Chicago Daily News ב-9 באוקטובר 1882).
היחס לברונים השודדים, שתחילה הייתה בו בעיקר הערכה לתנופה היזמית הבוטה שלהם, נמסך בהדרגה גם בהסתייגות.
בעלי עסקים שדרכם צלחה פחות רחשו איבה לאלו שהצליחו יותר, ונוהגם של אחרים עורר איבה.
לילנד סטנפורד, לדוגמה, היה מושל וסנטור לשעבר מקליפורניה, שניצל את קשריו הפוליטיים כדי להביא את קליפורניה לחוקק חוקים שאסרו על תחרות עם חברת הרכבות שלו וכך הצליח לגרוף רווחים עצומים.
גורם אחר לאיבה שהחלה מתעוררת כלפי הברונים השודדים היה הניצול הבוטה שלהם את הסובסידיות הממשלתיות ואת אדמות החינם שהוענקו לחברות הרכבות.
רעיון התמיכה הממשלתית ביזמים, כדי לעודד "שיפורים פנימיים" היה אחד מסעיפי המצע הבולטים של המפלגה הרפובליקנית, מפלגתו של לינקולן והתומכת המסורתית בממשלה 'גדולה', ששלטה בארצות הברית משך שנים רבות אחרי מלחמת האזרחים.
הניצול הבוטה של הסובסידיות, כמו זה שביצע ג'יי קוק בחברת נורת'רן פסיפיק פושטת הרגל, היה גורם נוסף שהעצים את הראייה של "הברונים השודדים" באור שלילי.
תור הזהב של "הברונים השודדים" הסתיים בשלהי המאה ה-19, עם סיום תהליך תיעושה הראשוני והמואץ של ארצות-הברית, ועם השלמת רוב מסילות הרכבת המרכזיות.
הכינוי, עם זאת, ממשיך לשמש לעתים בהתייחסות ליזמים הבולטים בתחומי ייצור, תעשייה ויזמות חדשים גם כיום.