כל מה שרצית לדעת על הגישה הקוגניטיבית (קולנוע):
הגישה הקוגניטיבית בתחום הקולנוע הוצגה לראשונה באמצע שנות ה-80 בסדרה של מאמרים וספרים בנושא.
הכותבים החלו לנקוט בגישת מחקר שונה כלפי תאוריות קולנועיות ולימודי הקולנוע.
בשנת 1985 התפרסם דייויד בורדוול כאשר ראה אור ספרו- Narration in the Fiction Film וספרו המשותף יחד עם ג'נט סטייגר וקריסטין תומפסון – The classic Hollywood cinema.
הספרים הללו השפיעו בצורה משמעותית על חקר הקולנוע ובעיקר על הפסיכולוגיה של הצופה, שהתבססה על פסיכולוגיה קוגניטיבית.
בזמן שבורדוול היה עסוק בפיתוח מתודה חדשה בלימודי הקולנוע, החוקר נואל קרול עסק בניסיון להפריך את התאוריות המקובלות.
קרול הפתיע כאשר יצא נגד הגישה הפסיכוסמיוטית של סטפן הית' ומאוחר יותר זעזע כשביקר, בין היתר, את התאוריות של לאקאן, אלתוסר וקרל מרקס.
קרול ערער את הלגיטימציה של התאוריות הקולנועיות כפי שהיו מקובלות בשנות ה-70 וה-80 וכן עשה זאת בצורה שלא אפשרה לחוקרים אחרים להתעלם ממנו.
ביקורות רבות נשמעו על הגישה והתאוריות החדשות של בורדוול וקרול, אך מצד שני ניתן לטעון שהתערבותם בתחום הייתה הכרחית.
הם הציעו אלטרנטיבה לאנשים שמצאו את התאוריות האורתודקסיות בלתי מקובלות.
אמנם הגישה החדשה לא גרמה למהפכה בשדה האקדמי.
התאוריה הקוגניטיבית השפיעה רבות, אך עד היום היא עדיין נחשבת מינורית.
גם אם איננה ממש נדחקת לשוליים של התאוריות הקולנועיות, היא בהחלט לא עומדת במרכזן.
ההישג הגדול ביותר של קרול ובורדוול הוא שבירת המחסום והמקובעות שהתקיימו בתקופת הגישה הפסיכוסמיולוגית, וכיום התחום פתוח לגישות מגוונות יותר.
בורדוול וקרול אינם החוקרים היחידים אך הם אכן פורצי הדרך בתחום.
כיום יש אנשים רבים העוסקים בגישה הקוגניטיבית, שכן היא עדיין שואבת השראה מהמתודולוגיות המובילות.
עד כמה שהתאוריות של פרויד ופרדינן דה סוסיר בהחלט מועילות ותרמו רבות לחקר הקולנוע, הן בוודאי לא עכשוויות כמו הגישה הקוגניטיבית.

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות להגישה הקוגניטיבית (קולנוע):
•זרמים בקולנוע