כל מה שרצית לדעת על ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם:
ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (The Universal Declaration of Human Rights) היא מסמך היסוד של הקהילה הבינלאומית על זכויות האדם והאזרח.
ההכרזה אומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ביום 10 בדצמבר 1948, ומתארת את זכויות האדם היסודיות שצריכות לחול בכל מדינות האו"ם.
זו ההגדרה הבינלאומית הראשונה של זכויות האדם, ומאז מצוין ה-10 בדצמבר כיום זכויות האדם ברחבי העולם.
עקרונות ההכרזה הם בסיס חשוב במשפט הבינלאומי, ותשתית לחוקות של מדינות רבות.
סעיפי ההכרזה אומצו על ידי ארגונים רבים לזכויות האדם ברחבי העולם, כבסיס לפעילותם, כמו אמנסטי אינטרנשיונל והאגודה לזכויות האזרח בישראל.
הטיוטה הראשונה של ההכרזה נכתבה על ידי ג'ון המפרי, משפטן קנדי שהיה מרצה באוניברסיטת מקגיל במונטריאול, ושימש בתפקיד מנהל המחלקה לזכויות אדם במזכירות האומות המאוחדות.
בעיצוב הנוסח הסופי השתתפו בין השאר גם אלינור רוזוולט ורנה קאסן.
ההכרזה עצמה, בהיותה החלטה של העצרת הכללית של האו"ם, היא בגדר המלצה בלבד, ואין לה תוקף משפטי.
אולם למרות זאת, תוכן ההכרזה משמש בסיס לעקרונות משפטיים מחייבים במישור הבינלאומי.
בישיבת העצרת הכללית של האו"ם ב-10 בדצמבר 1948 אושרה ההכרזה על ידי 48 מדינות.
8 מדינות נמנעו, ערב הסעודית ודרום אפריקה הצביעו נגד.
נציג ברית המועצות, שנמנעה בהצבעה, אמר כי למגילה יש "ערך מוסרי בלבד", והוא אינו יכול להצביע בעדה מכיוון שהיא לא מחייבת את כל המדינות להתאים את מערכות החוקים שלהן למגילת זכויות האדם, כפי שהוא הציע.
הקונגרס היהודי העולמי היה שותף למהלכי הניסוח של החוק, ותמך בעמדה הסובייטית.
מדינת ישראל לא הייתה חברה באו"ם בזמן ההכרזה (היא התקבלה לאו"ם בהחלטה 273 ב-11 במאי 1949).
ישראל איננה חתומה על ההכרזה ולא אישרה אותה.
עם זאת, בית המשפט הגבוה לצדק הזכיר את המגילה ואימץ את עקרונותיה בחלק מפסקי הדין שלו.