כל מה שרצית לדעת על הוועדה להכוונה לאומית:
הוועדה להכוונה לאומית הייתה ועדה של מנהיגים פלסטינים שהוקמה בסוף שנת 1978 במטרה להאבק באמצעים פוליטיים נגד תוכנית האוטונומיה של הסכמי קמפ דייוויד.
הוועדה הוצאה אל מחוץ לחוק במרץ 1982, בגלל קשריה עם אש"ף.
בכנס פוליטי של ערביי יהודה ושומרון כנגד הסכמי קמפ דייוויד שהתקיים בירושלים ב-1 באוקטובר 1978 הוחלט על הקמת הוועדה להכוונה לאומית שתרכז את המאבק הפוליטי נגד תוכנית האוטונומיה.
הנציגים לא נבחרו על סמך יחסי הכוחות בין המחנות האידאולוגיים של ערביי יהודה, שומרון וחבל עזה, אלא כנציגים של אזורים גאוגרפיים ושל מוסדות מקומיים.
לוועדה נבחרו 23 חברים, שכללו 8 ראשי ערים, של שכם, טולכרם, ענבתא, רמאללה, אל-בירה, יריחו, חלחול וחברון, 3 עיתונאים, נציגי אל-פג'ר, א-שעב וא-טליעה, נציגת נשים, נציג ארגוני צדקה, נציג האיגודים המקצועיים, נציגי ארגוני המהנדסים, רופאי השיניים ועורכי הדין, שני נציגי המגזר העסקי, נציגי סטודנטים, נציג המועצה האיסלמית העליונה וד"ר חיידר עבד א-שאפי ועוד נציג של רצועת עזה.
בין הנציגים, עשרה היו מזוהים עם הפת"ח, ארבעה היו מזוהים עם מחנה הסירוב של אש"ף, ארבעה היו קומוניסטים וארבעה היו תומכי ממלכת ירדן.
כמעט דבר לא איחד אותם, חוץ מההתנגדות להסכמי קמפ-דייוויד ותמיכה באש"ף.
הגורמים שתמכו במחנה הסירוב של אש"ף, בהם בסאם אלשכעה, היו דומיננטיים בוועדה, דבר שהביא לחוסר ההתעניינות של הפת"ח בוועדה ולהחרמתה על ידי ירדן.
בשנת 1979 ביקשה ירדן להרחיב את הוועדה על ידי הוספת ראשי ערים המזוהים עימה, אולם נענתה בסירוב ועל כן לא קשרה קשרים רשמיים עם הוועדה, למרות שנהלה קשרים על אישים בוועדה.
עם הקמת הוועדה, הוחלט שהיא תפעל אך ורק במישור הפוליטי.
חלק מחברי הוועדה ביקשו למתן את פעילותה כדי למנוע עימות עם ירדן או עם ישראל.
למשל, נציג ארגוני הצדקה ביקש למנוע עימות עם ישראל שתפגע בפעילות הסיוע לאוכלוסייה.
בניגוד למדיניות הישראלית שאסרה כל פעילות פוליטית של ערביי יהודה ושומרון וחבל עזה, נמנעה ממשלת ישראל מלפזר את הוועדה במשך מספר שנים.
חברי הוועדה היו בעיקר מנהיגים לאומיים מקומיים, אנשי העילית העירונית החדשה של החברה הפלסטינית, אשר כונו לעתים הבורגנות הלאומית.
הוועדה סייעה ביצירת זהות לאומית פלסטינית ובשיתוף נשים בפעילות ציבורית.
העבודה היומיומית של הוועדה נוהלה על ידי תת-ועדה של שישה שכללה בעיקר ראשי ערים.
בסוף שנת 1978 הם ארגנו ארבע הפגנות גדולות נגד הסכמי קמפ-דייוויד.
הניגודים הפוליטיים בין חברי הוועדה מנעו שיתוף פעולה בכל תחום חוץ מהתנגדות לישראל.
באביב של 1980, לאור הדומיננטית של קואליצית השמאל ונציגי ארגוני הסירוב בוועדה, הגיעה הוועדה לידי שיתוק והוועדה חדלה מלקיים פעילות משמעותית, עד אשר פוזרה על ידי ישראל במרץ 1982.