כל מה שרצית לדעת על הזירה הימית במלחמת העצמאות:
הזירה הימית במלחמת העצמאות הייתה בים התיכון שהיווה עורק תעבורה הימי של מדינת ישראל בראשיתה.
הפעילות הקרבית בים התנהלה בשתי מערכות.
בראשונה לא הייתה פעילות ערבית בים.
החלטת עצרת האו"ם על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1948 לא גרמה לממשלת בריטניה לחדול מפעילות כנגד היישוב היהודי המתכונן ל"מדינה שבדרך".
מדיניותם של הבריטים כללה: הסגר ימי ומניעת כניסתם של מעפילים ורכש ציוד צבאי על ידי "ההגנה" והאצ"ל מלהגיע לארץ ישראל.
העימות שהתחולל בין הצי המלכותי הבריטי לבין אוניות המעפילים של המוסד לעליה ב, היה האירוע העיקרי בזירה הימית ובין גופי המדינה היהודית שבדרך.
ערב ההכרזה על מדינת ישראל ב-14 למאי 1948,ביום שלמחרת הסתיים שלטון המנדט הבריטי והנציב העליון עזב.
בזירה הימית הופסקו הפרעות הצי המלכותי הבריטי לכניסת יהודים לארץ ישראל ובוטל ההסגר הימי.
נמל חיפה המשיך להיות מוחזק על ידי הבריטים לצורך פינוי כוחותיהם עד ה-30 ביוני 1948.
בצאת הבריטים מארץ ישראל נכנס הצי המלכותי המצרי ללחימה במדינת ישראל.
כלי שיט מצריים תקפו את חופי הארץ, והעבירו אספקה ולוחמים לחיל המשלוח המצרי (1948), שחדר לישראל בדרך היבשה.
למרות העדיפות הטכנית והכמותית המצרית, הצליח חיל הים הישראלי, המאולתר ברובו, להדוף את המצרים מחופי הארץ ולקיים נתיבי שיט פתוחים למדינה.
הממונים על הביטחון בים השכילו לעבור בלא להינזק את העימות עם הצי הבריטי.
הצי המצרי לא השכיל לתרגם את העדיפות הטכנית והכמותית שלו לשליטה בזירה הימית.
באותם פעמים שגילו המצרים תעוזה הם שלחו כלי שיט בודד לבצע הפגזת חוף.
חיל הים הישראלי שהיה מודע לנחיתות הטכנית בחימוש כלי השיט הפעיל את שייטת אוניות הקרב בריכוז מאמץ.
בכל המפגשים שהתפתחו הייתה כמות רבה יותר של יחידות לחימה ישראליות.
בפעילות אופרטיבית נכונה מנע חיל הים מהמצרים לנצל את הזירה הימית לטובתם ואף סייע באופן ישיר למבצעי צה"ל ביבשה.
לדברי אלוף יוחאי בן נון:
"עלה בידו של חיל הים הישראלי המאולתר להדוף את צי האוייב מחוף תל אביב, לקיים את עורקי השיט למדינה פתוחים ואף לעבור לאופנסיבה תוך השגת שליטה מלאה בזירה הימית, לאחר המכה האנושה שהנחית על הצי המצרי באוקטובר 1948.
"