כל מה שרצית לדעת על הזמנה לבכי:
"הזמנה לבכי" היא רשימה קצרה פרי עטו של העיתונאי ארנון לפיד, בן קיבוץ גבעת חיים איחוד, שנכתבה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, ונתפרסמה תחילה ב"איגרת", שבועון איחוד הקבוצות והקיבוצים ולאחר מכן, בינואר 1974, בירחון "שדמות".
הרשימה, שקראה לבכות על האלים שהכזיבו ולבכות בקול את חללי המלחמה ולהניח לאתוס הישראלי של התגברות על הכאב הפרטי למען המאמץ הלאומי, עוררה סערה וזכתה לביקורות רבות, גם מחוץ לתנועה הקיבוצית.
חלקן אוהדות וחלקן שליליות.
הרשימה נחשבת כבעלת משמעות בשינוי התרבותי שעבר על חלקים בחברה הישראלית, מהתמקדות בכלל להתמקדות באני הפרטי; במיוחד בתחום השכול עוז אלמוג מציין כי על רקע תרבות ההדחקה שהייתה שלטת באותה עת, "נדרשו 'אומץ' ו'חוצפה' לא מעטים לכתוב את מה שכתב לפיד באותה עת".
וכי לרשימה היה חלק במעבר מתרבות האיפוק וההבלגה בנושא השכול, ששלטה ממלחמת העצמאות, אל תרבות המקבלת בכי וקינה פומביים.
שינוי זה הוא תולה במה שהוא מכנה "פסיכולוגיזם" ובמיוחד בנכונות החדשה, באותה עת, לחשיפה רגשית וגילוי הנפש.
יש מבקרים הרואים ב"הזמנה לבכי" המשך הגישה שזכתה לכינוי "יורים ובוכים", שהחלה עם "שיח לוחמים" לאחר מלחמת ששת הימים.
גישה זו ספגה ביקורת משני צדי המתרס.
המצדדים בחוזק, באיפוק ובשמירה על המורל הלאומי גינו גישה זו בשל ה"תבוסתנות" הכרוכה בה לדעתם, ואילו מצדדי המוסר, טוהר הנשק והשאיפה המתמדת לשלום גינו גישה זו בשל חוסר המעש של יוצריה והמשך שרותם המבצעי בצה"ל.
נלקח מויקיפדיה