כל מה שרצית לדעת על הטבח בחצר מוסך לייטוקיס בקובנה:
הטבח בחצר מוסך ליֶיטוּקיס בעיר קובנה שבליטא התרחש ב-27 ביוני 1941, ובו נרצחו 57 יהודים על ידי לאומנים ליטאים.
ב-22 ביוני 1941 החל מבצע ברברוסה – פלישתה של גרמניה הנאצית לברית המועצות.
הסובייטים נסוגו מליטא, והמדינה נשטפה בלאומנות אלימה אכזרית וחסרת מעצורים, שחלק ניכר ממנה כוּון כלפי היהודים.
בערבו של 24 ביוני החלו המיליציות הליטאיות במאסרים המוניים של יהודים.
בלילה שבין 25 ו-26 ביוני 1941 התנפלו לאומנים ליטאים על בתי הפרוור היהודי סלובודקה ורצחו כ-800 יהודים.
בצהרי היום שלמחרת, 27 ביוני 1941, ב' בתמוז תש"א, עצרו "הפרטיזנים הליטאים" (אנ') בקובנה כ-60 יהודים ללא הבחנה, והביאו אותם לחצר מוסך כלי רכב חקלאיים של תאגיד המיכון החקלאי הליטאי "ליֶיטוּקיס" (נכתב גם: ליטוקיס, ליאטוקיס; בליטאית: Lietūkis; ביידיש: ליעטוקיס) סמוך לשדרות ויטַאוּטַאס שבמרכז העיר.
על פי עדותה המאוחרת של ד"ר גוּטיה פיש, שהייתה אז נערה, בין הקורבנות היה המחנך ואיש הספר העברי הוותיק יעקב דומבליאנסקי, שעד הכיבוש הסובייטי הורה בגימנסיה הריאלית העברית ובסמינר למורים של רשת החינוך הציונית "תרבות" בעיר.
ה"פרטיזנים", שכונו גם על שם לבושם, "סרטי הזרוע הלבנים" (בליטאית: Baltaraisciai), רצחו את היהודים באכזריות אחד אחד – הכו אותם במוטות ברזל או במקלות עץ, ובכמה מקרים הזרימו לקרבם מים מזרנוקים עד מותם.
בתוך כך הכינו הפורעים ששמרו על היהודים השבויים את קבוצת הקורבנות הבאה בתור.
עשרות מעשי הרצח בעינויים נמשכו כמה שעות, לעיני המון גדול של ליטאים, בהם נשים וילדים, שקרא קריאות עידוד.
מפעם לפעם עצרו הפורעים, ואחד מהם ניגן באקורדיון את ההמנון הליטאי.
האירוע התרחש סמוך למפקדת הארמייה ה-16 של הוורמאכט, ואנשי הצבא הגרמנים צפו בו מהצד מבלי להתערב.
האירוע הונצח במספר תצלומים שצילמו חיילים גרמנים.
חייל גרמני בשם וילהלם גונציליוס (Gunzilius), צלם במקצועו, מסר לימים, בתשאול שערכה הלשכה המרכזית של משרד המשפטים של גרמניה המערבית ב-11 בנובמבר 1958, עדות מפורטת על הטבח, וכן את התמונות שצילם.
עורך הדין והמנהיג הציוני הוותיק לייב גרפונקל, שכיהן כסגנו של יו"ר האלטסטנראט בקובנה אלחנן אלקס, תיאר את האירוע כך:ב־27 ביוני בצהריים נרצחו כ־60 יהודים באכזריות נוראה בראש חוצות קובנה – ויטובטה פרוספקטאם – בחצר המוסך של החברה הליטאית "לייטוקיס" תחת כיפת השמים ולעיני המון גדול של סקרנים ליטאיים.
היהודים האלה הובאו למוסך בידי פארטיזאנים ליטאיים.
תחילה הכריחו אותם לנקות בידיהם זבל וצואה שהיו מונחים בחצר.
אחר כך הכו אותם גרמנים וגם ליטאים במוטות ברזל במשך שעות רצופות עד שיצאו נשמותיהם בייסורים נוראים.
היהודים שהתאוששו והראו סימני חיים, שוב עונו עד שפרחה נשמתם.
המרצחים תחבו לתוך פיותיהם של מעונים אחדים צינורות, שהיו משתמשים בהם לשטיפת מכוניות, ודרכם הזרימו מים לתוך הפיות עד שנחנקו האומללים.
הקצין הגרמני אוֹבּרסט (Oberst; מקביל לאלוף-משנה) לותאר פון בישוֹפסהַאוּזֶן (אנ'), שהתייצב באותו יום במפקדת הארמייה ה-16, סיפר בתצהיר שמסר ב-19 באפריל 1959:בעודי פוסע בעיר חלפתי על פני תחנת דלק שהייתה מוקפת בקהל צפוף.
היו בקהל נשים רבות, והן הרימו את ילדיהן או העמידו אותם על כיסאות או ארגזים כדי שיוכלו להיטיב לראות.
בתחילה חשבתי שזו בוודאי חגיגת ניצחון או אירוע ספורטיבי כלשהו, שכן הקהל לא הפסיק להריע, למחוא כפיים ולצחוק.
ואולם, כששאלתי מה מתרחש, נאמר לי כי אנו צופים ב"סוחר המוות מקובנה" בפעולה וכי כאן זוכים משתפי פעולה ובוגדים לבוא על עונשם הראוי! אך כשהתקדמתי, הייתי ככל הנראה עד לאירוע המחריד ביותר שראיתי במהלך שתי מלחמות עולם.
בחצר הבטון הקדמית של תחנת הדלק ניצב גבר בלונדיני ממוצע-קומה כבן עשרים וחמש, שעוּן על אלה מעץ, נח.
.
.
לרגליו נחו כחמישה-עשר עד עשרים אנשים מתים או גוססים.
מים שזרמו להם מזרנוק שטפו את הדם לפתח הניקוז.
במרחק של כמה פסיעות ממנו עמדו כעשרים גברים שעליהם שמרו אזרחים חמושים, ממתינים להוצאתם האכזרית להורג בהכנעה דמומה.
האיש הבא, בתגובה לנפנוף יד קצר, התקדם בשקט ואז הוכה למוות באלת העץ באופן הבהמי ביותר, כשכל מכה שניחתת עליו מלווה בקריאות נלהבות מהקהל.
[.
.
.
] [האנשים במטה] כבר ידעו על ההוצאות להורג הללו.
.
.
הוסבר לי שכפי הנראה מדובר בפעולות ספונטניות מצד האוכלוסייה הליטאית.
.
.
שיש לראות בהן עניינים פנימיים לחלוטין שעל המדינה הליטאית להתמודד איתם, כלומר, ללא התערבות הצבא הגרמני.
החייל הגרמני גונציליוס מסר בעדותו על הטבח (1958) כיגבר צעיר (ליטאי) כבן שש-עשרה, בשרוולים מופשלים, היה חמוש במוט ברזל.
בכל פעם הובל אליו גבר אחד מקבוצת הגברים שעמדה בסך, ובמכה אחת או יותר על העורף הרג כל אחד מהם.
.
.
לאחר שסיים להרוג את כולם, הניח הצעיר את מוט הברזל בצד, נטל אקורדיון ופילס את דרכו למעלה על גבי הגוויות.
כשהגיע לראש ה"גבעה", הוא ניגן את ההמנון הליטאי.
.
.
אופן התנהגותם של האזרחים, בהם נשים וילדים, היה בלתי ייאמן.
אחרי כל מכה במוט הברזל הם הריעו, וכשהרוצח התחיל לנגן את ההמנון הליטאי, הם התחילו לשיר אותו לצלילי האקורדיון.
הטבח נופל בממדיו בהרבה ממעשי טבח המוניים אחרים ביהודים שאירעו בקובנה בסמוך לו, כמו מעשי הרצח בסלובודקה ובמצודות שסביב העיר (הפורט השביעי והפורט התשיעי), שבהם נרצחו מאות ואלפי בני אדם.
עם זאת, לעומת אלה, הטבח בלייטוקיס התבצע במרכז העיר ממש, בהסכמה-שבשתיקה ובעידוד מצד האוכלוסייה הכללית.
לדברי המחנך ישראל רוזנסון,מה שקרה ב-27 ביוני במוסך ליטוקיס לא היה קטלני במיוחד.
.
.
במאזן הדמים, בהיבטו הכמותי, האירועים האחרים בימים הקיציים הללו היו רצחניים לאין ערוך, אך בליטוקיס הזוועה התבצעה "בראש חוצות קובנה", בניסוחו של גרפונקל; לא בשכונה נידחת במקצת – סלובודקה, ולא ב'פורט' סגור, כי אם באמצע הרחוב, ברחוב הראשי.
.
.
[האירוע] גרם לשבר עמוק – בראש ובראשונה אצל יהודים – לא רק בעטיה של הזוועה, אלא גם משום שבמיקומו המיוחד נכחו בו המונים שנקלעו למקום בלכתם ברחוב ופשוט התבוננו.
בליטוקיס הסדר המוסרי נהרס באחת, אנשים נרצחים ברחובות.
זהו ללא ספק כתב אישום חריף נגד ההיסטוריה הליטאית.
לימים, הוגה דעות ליטאי, שמו ונסלובה, הביע את בושתו על מה שאירע שם, ובין השאר התייחס לתפאורה והזכיר את הסביבה – הרחובות הנושאים שמות ליטאיים מפוארים כל כך שגואלו בדם.
במקום שבו עמד בעבר מוסך לייטוקיס נבנה בניין, ובו פועל בית ספר.
בחצר, שנותרה, הוקמה אנדרטת שיש צנועה לזכר הנספים, ועליה כיתוב בליטאית וביידיש.