כל מה שרצית לדעת על היסטוריה כלכלית של ארגנטינה:
ההיסטוריה הכלכלית של ארגנטינה היא בין היותר נחקרות, בין היתר בשל מה שמכונה "הפרדוקס הארגנטיני": מדינה שנהנתה מצמיחה מהירה בתחילת המאה ה-20, אך חוותה נסיגה שנחקרה בספרים רבים.
ארגנטינה נהנית מיתרון יחסי בחקלאות הודות לשטחים הפוריים הרבים בה.
בין השנים 1860 ו-1930, ניצול אדמות הפמפה הוביל את הצמיחה הכלכלית.
במהלך שלושת העשורים הראשונים של המאה ה-20 ארגנטינה השיגה את קנדה ואוסטרליה בגודל האוכלוסייה, הכנסה לאומית, והכנסה לנפש.
ב-1913 ארגנטינה הייתה במקום ה-10 בעולם ברמת העושר לנפש.
החל משנות ה-30 של המאה ה-20, הכלכלה הארגנטינאית התדרדרה משמעותית, והגורם העיקרי לכך היה חוסר היציבות הפוליטית מאותה שנה בה החונטה הצבאית בראשות חוסה פליקס אוריבורו (José Félix Uriburu) הדיחה את הנשיא המכהן איפוליטו איריגוז'ן (Hipólito Yrigoyen) ושמה קץ ל-7 עשורים של שלטון אזרחי-חוקתי.
במונחים מקרו כלכליים, ארגנטינה הייתה אחת המדינות היציבות עד לשפל הכלכלי הגדול, שבעקבותיו הפכה לאחת הפחות יציבות.
הממשלות מ-1930 ועד 1970 נקטו באסטרטגיה של תחליפי יבוא בשאיפה לאספקה עצמית שלהם, וההשקעה בתעשייה פגעה קשות בחקלאות.
תקופת תחליפי היבוא הסתיימה ב-1976, אך הגידול בהוצאה הציבורית, העלייה בשכר וחוסר היעילות בתעשייה; הובילו להיפר-אינפלציה שנמשכה לאורך העשור הבא.
כתוצאה מכך נוצר בשנות השמונים חוב חיצוני בשיעור של שלושה רבעים מהתוצר הלאומי הגולמי.
בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, הממשלה התמודדה עם האינפלציה בדרך של הצמדת הפסו הארגנטינאי לדולר והפרטת חברות ממשלתיות לשם פירעון החוב החיצוני.
למרות זאת ארגנטינה נקלעה למשבר בתחילת המאה ה-21, והממשלה נאלצה לפחת את הפסו.
באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 נראה היה שהכלכלה משתקמת, אבל הליכים משפטיים שמקורם במשבר הקודם הובילו למשבר חדש בשנת 2014.