כל מה שרצית לדעת על היסטוריה של דרום אפריקה:
מחקר תולדותיה של דרום אפריקה מעיד על מיליוני שנים של קיום אנושי במקום.
הפרהיסטוריה של האזור הידוע כיום כדרום אפריקה היא בין הארוכות בעולם.
האזור אוכלס על ידי כמה מיני אוסטרלופיתקוס כבר לפני כשלושה עד ארבעה מיליון שנה.
לפני כמאה אלף שנה הופיע באזור האדם המודרני, יחד עם כמה מהעדויות הקדומות בעולם לשפה ושימוש בסמלים.
דרום אפריקה אוכלסה על ידי ציידים לקטים בושמנים עד למאות הראשונות לספירה, כאשר הגיעו לאזור קבוצות רבות של חקלאים מבני בנטו, ובמידה רבה דחקו ממנה את הבושמנים.
ההיסטוריה הכתובה של האזור מתחילה עם הגעתם של מגלי העולם האירופיים הראשונים.
אף על פי שהפורטוגזים היו האירופאים הראשונים לגלות את דרום אפריקה, הם לא התיישבו בה.
ב-1652 הקימו ההולנדים תחנת אספקה בכף התקווה הטובה בדרכם לבטאוויה וממנה, בירתה של המושבה ההולנדית של איי הודו המזרחית באי ג'אווה.
תחנה זו התפתחה במהירות למושבת הכף.
בשנים הבאות הגיעו למושבה מהגרים אירופאים רבים אשר קבעו בה את מקום מגוריהם.
רובם של המהגרים הגיע מהולנד, הפטרון של המושבה.
בקרב המתיישבים התפתחו לאורך השנים תרבות ייחודית ואף מגמות בדלניות, ועד מהרה הם כינו את עצמם אפריקאנרים.
בריטניה כבשה את מושבת הכף מההולנדים בסוף המאה ה-18, וזו הפכה למושבה בריטית.
על רקע שורה של עימותים שפרצו בין האפריקאנרים לשלטון הבריטי החדש, ולנוכח הגירה בריטית נרחבת למושבה אשר שינתה את צביונה ההולנדי; בראשית המאה ה-19 עזבו רוב האפריקנרים את מושבת הכף והחלו לנדוד צפונה, במסגרת מה שיכונה לימים הטרק הגדול.
תוך זמן קצר הקימו האפריקאנרים שתי רפובליקות עצמאיות שהשתרעו צפונה מהמושבה הבריטית: מדינת אורנג' החופשית והרפובליקה הדרום אפריקאית (רפובליקת הטרנסוואל).
שתי מדינות אלו התקיימו לצד המושבה הבריטית במשך כמה עשרות שנים, עד לראשית המאה ה-20.
בשנת 1902, עם הפסדן במלחמת הבורים, עימות ארוך ועקוב מדם עם האימפריה הבריטית, הרפובליקות האפריקאנריות חדלו מלהתקיים ושטחן סופח לאימפריה.
בשנת 1910, עם הקמת איחוד דרום אפריקה, זכתה דרום אפריקה לעצמאות.
עם זאת היא נותרה תחת השפעה בריטית, הייתה חברה בחבר העמים הבריטי ורשמית אף הייתה כפופה למלוכה הבריטית.
על בסיס זה דרום אפריקה נלחמה לצידה של בריטניה במלחמת העולם הראשונה וגם בזו השנייה.
באיחוד דרום אפריקה, בדומה למה ששרר במושבות הבריטיות וברפובליקות האפריקאנריות קודם הקמת האיחוד, השחורים לא זכו למעמד של אזרחים.
ברם, עיקר המאבקים הפוליטיים התנהלו בין האוכלוסייה האפריקאנרית לבין זו דוברת האנגלית.
בעשורים הראשונים להקמת איחוד דרום אפריקה האוכלוסייה האנגלית החזיקה ברוב מוסדות השלטון, אך בשנת 1948 עלתה לשלטון המפלגה הלאומית על בסיס מצע של אפליה גזעית, אשר התבססה בעיקר על קולות אפריקאנרים.
המפלגה הלאומית הנהיגה בדרום אפריקה את מה שלימים נודע כאפרטהייד – מדיניות אשר קיבעה את ההפרדה הגזעית במדינה ואף הקצינה אותה.
אל מול ביקורת בינלאומית גוברת, פרשה דרום אפריקה בשנת 1961 מחבר העמים הבריטי, והכריזה על עצמה כרפובליקה.
הקונגרס הלאומי האפריקני היה הארגון השחור הפעיל ביותר נגד האפרטהייד באותן השנים, ולאחר שני עשורים של דיכוי ובעיות כלכליות, בוטל האפרטהייד בידי הנשיא פרדריק וילם דה קלרק ב-1992.
הבחירות הרב-גזעיות הראשונות בדרום אפריקה נערכו ב-1994, ובעקבותיהם נבחר נלסון מנדלה, מנהיג הקונגרס, לנשיאות.
מאז דרום אפריקה היא דמוקרטיה רב-גזעית.