כל מה שרצית לדעת על הלגיון הערבי:
הלגיון הערבי (אל ג'ייש אל-ערבי) היה חטיבה צבאית שהקימו קצינים בריטים באמירות עבר הירדן בשנת 1921.
משימתו הראשונה של האמיר הירדני, עבדאללה אבן חוסיין, אשר זכה בשלטון על עבר הירדן בכפוף לנציב העליון של ארץ ישראל, במידה רבה בניגוד לרצונו, הייתה להקים כוח צבאי, לנוכח חוסר השקט שהפגינו השבטים באזור.
בשנת 1921 הסכים למינויו של קצין בריטי, פרדריק ג'רארד פיק (Peake, פיק פאשה) (1886-1970), מאנשיו של לורנס איש ערב, כמפקדו של כוח עתודה ירדני כבן מאה חיילים, בתמורה לסיוע כלכלי מצד בריטניה.
פיק אימן וארגן מחדש את הכוח, ועד סוף השנה הרחיבו לכדי 1,000 חיילים, בגייסו בעיקר ערבים מסוריה ומארץ ישראל אשר שירתו בעבר בצבא העות'מאני.
בשנת 1923, עת הכירו הבריטים רשמית בריבונותו של עבדאללה, סופחה המשטרה האזרחית הירדנית לכוח, אשר נודע מאז בתור "הלגיון הערבי".
עד 1926 מנה הכוח כ-1,500 חיילים וקצינים.
באותה שנה הידלדל כוחו של הלגיון הערבי, שכן מהומות שבטיות חייבו את הקמתו של חיל הספר העבר-ירדני, שרבים מאנשיו נמנו עם הלגיון.
סמכויותיו של הלגיון צומצמו לשמירה על ביטחון הפנים באמירות.
הלגיון לא הצליח לבלום חלק ניכר מפלישות הבדואים לתחומה של עבר-הירדן, מה שאיים על יציבות שלטונו של עבדאללה כמו גם על היחסים עם ערב הסעודית ומלכה השאפתן אבן סעוד.
אלא שבנובמבר 1930 נתמנה קצין בריטי בשם ג'ון בגוט גלב (גלב פאשה) לסגנו של פיק.
הלה הכיר את הבדואים וידע כיצד להילחם בהם.
בפברואר 1931 יצר גלב את "משמר המדבר", אשר מנה בראשיתו כעשרים איש וארבעה כלי רכב עם מקלעי לואיס ומקלעי ויקרס.
הרעיון מאחורי גיוס הבדואים ליחידת הסיור המדברית היה לספק לבדואים מקור הכנסה אלטרנטיבי שישמור על הדימוי העצמי שלהם כלוחמים ויחליף את מקורות ההכנסה המסורתיים, בהם פשיטה על גידולים חקלאיים של יושבי הקבע וסחיטת דמי חסות משיירות סוחרים שעברו בשיטחם ומיישובים סמוכים.
כמו כן, האמין שעיסוק זה יקרב את הבדואים באופן טבעי לחיי קבע.
בהדרגה גייס לשורותיו בדואים רבים, חיזק את הקשר בינם לבין האמירות ופייס את השבטים הנותרים.
בשנת 1936 מנה הלגיון כ-1,200 איש, מאורגנים ב"משמר מדבר" ממונע וממוכן, גדוד רגלים, גדוד פרשים ומשטרה עירונית.
במרץ 1939 פרש פיק מהפיקוד על הלגיון והוחלף על ידי גלב.
הלה נאלץ להתמודד עם חוסר היציבות בסוריה והפרעות המתרחשות בארץ ישראל.
תחת פיקודו נחשב הלגיון הערבי לכוח הצבאי הערבי הטוב והמאומן ביותר באותה תקופה.
משנת 1940 ועד סוף מלחמת העולם השנייה הוגדל כוחו לכדי 8,000 קצינים וחיילים, מאורגנים בחטיבה רגלית ממוכנת, 15 פלוגות מצב, פלוגת הנדסה וכוח "משמר המדבר".
במהלך קיץ 1941 סייעו יחידות הלגיון לבריטים לשוב ולהשתלט על עיראק לאחר שמנהיגה הפרו-נאצי רשיד עלי אל-כילאני תפס בה השלטון.
באותה שנה היו יחידות אלה מעורבות במערכה בסוריה ובלבנון בה פלשו כוחות האימפריה הבריטית וכוחות צרפת החופשית לסוריה וללבנון שהוחזקו בידי אנשי צרפת של וישי.
ב-25 במאי 1946, זכתה אמירות עבר הירדן לעצמאות.
הלגיון הערבי, שכוחו קוצץ לכ-6,000 איש אחרי המלחמה, היה לצבאה הסדיר של הממלכה, אף שערבים רבים המשיכו לראות בו מכשיר לשמירת האינטרסים האימפריאליים של בריטניה.
מפגש בין שוטרים ישראלים לליגיונר ירדני על "הקו העירוני" בירושלים.
1950 לערך
הלגיון הערבי היה הצבא הערבי הטוב ביותר במלחמת העצמאות (1947-1949).
הלגיון התערב במלחמה עוד לפני הפלישה הכלל ערבית במאי 1948, ולחם לטובת ערביי ארץ ישראל.
הלגיון חסם את הדרך לירושלים באזור לטרון (בו החזיקו עד למלחמת ששת הימים) ואגב כך חידש את המצור על ירושלים היהודית.
ב-12 במאי תקף את גוש עציון וביתרהו לשניים, עד לכניעת כל ישובי הגוש כעבור יומיים.
יחידות הלגיון החזיקו בעיר העתיקה וחוללו הרס רב ברובע היהודי, וכן שלט במה שנודע מאוחר יותר בתור הגדה המערבית.
בשנת 1956 פוטר גלב, והפיקוד העליון הועבר לידי קצינים ירדנים, מה שסימל שלב נוסף בדרך להשלמת עצמאותה של ירדן.
ב-1969 שונה שמו של הלגיון הערבי ל"כוחות המזוינים של ירדן".