כל מה שרצית לדעת על המוסד לעלייה ב':
המוסד לעלייה ב' היה זרוע של ארגון ההגנה ששימש כגוף המארגן מטעם הנהגת היישוב של ההעפלה – העלייה לארץ ישראל (שהייתה בלתי חוקית על-פי חוקי המנדט הבריטי).
למרות שבאופן רשמי "המוסד לעלייה ב'" נוסד ב-29 באפריל 1939 על ידי קבוצת אנשים חברי הקיבוץ המאוחד, הוא פעל למעשה כבר בשלהי 1938.
הסיבות להקמתו היו החמרת האיסורים הבריטיים על עלייה חוקית לארץ ישראל מול ההכרה כי יש לחלץ יהודים מאירופה לפני שתפרוץ מלחמה.
המוסד הוקם על בסיס תנועת ההעפלה שהייתה קיימת לפניו.
תנועת ההעפלה הושתתה בתחילת דרכה על עליית בדד של מעפילים שהגיעו ארצה כתיירים או בדרכים אחרות.
החל משנת 1934 החלה ההעפלה לפעול דרך הים בספינות מעפילים, שהראשונה בהן הייתה הספינה ולוס שנוסעיה אורגנו על ידי תנועת "החלוץ".
אוניית המעפילים "מורדי הגטאות", מאי 1947
תחילה התרכזה פעילות מטה המוסד באתונה, ומאוחר יותר עבר המרכז לפריז.
מעל המטה היה ועד ציבורי שפעל בארץ ישראל והורכב מנציגי מפא"י, העובד הציוני, הפועל המזרחי והשומר הצעיר.
עם הפילוג במפא"י פרש אחד ממייסדי המוסד לעלייה ב', יהודה בראגינסקי, ממפא"י לסיעה ב' וכך הייתה נציגות גם לתנועה לאחדות העבודה.
מפקדו של המוסד לעלייה ב' מאז ביסוסו ובמשך מרבית שנות קיומו היה שאול מאירוב (אביגור).
סגנו באירופה היה זאב וניה הדרי ובארץ דוד (דוידקה) נמרי, שהיה אחראי על הורדת המעפילים ושימש קצין המבצעים.
בראש השלוחה באיטליה עמד יהודה ארזי, אחריו עדה סירני ואחריה משה זקימוביץ, ברומניה משה אוורבוך, הממונה על השלוחה ביוון היה לוי שבט-שוורץ ואחריו יאני אבידוב, שעבר באביב 1947 לצפון אפריקה.
עם פירוק תנועת המרי העברי עבר משה סנה לפריז במסגרת תפקידו החדש כראש האגף המדיני של הסוכנות היהודית באירופה וראש "המחלקה לעלייה נוספת ונדידה" דהיינו עלייה ב' והבריחה.
בתחילת דצמבר 1947, עקב החלטת הנהלת הסוכנות בניגוד לדעתו של סנה לקבל את התכתיב האמריקני בפרשת הפאנים ולמנוע את הגעתן של שתי ספינות המעפילים פאן יורק ופאן קרסנט מרומניה בתואנה שהן שורצות סוכנים סובייטיים, הוא התפטר מתפקידו כממונה על ההעפלה.
בשנים הראשונות ליסודו נחל המוסד הצלחה מסוימת ולפני מלחמת העולם השנייה הצליח להביא ב-50 הפלגות למעלה מ-20 אלף עולים.
עם פרוץ המלחמה כמעט ושותקה פעילות המוסד וב-1944 הגיעו מרומניה 11 ספינות.
העפלה חודשה מאיטליה רק באוגוסט 1945.
מחידוש ההעפלה – הספינה 'דלין' ועד להקמת המדינה במאי 1948 – הצליח המוסד להפעיל 65 הפלגות עם יותר מ-70 אלף עולים מארצות שונות, משבדיה בצפון עד רומניה/בולגריה במזרח ואלג'יריה בדרום.
לאחר מלחמת העולם השנייה המוסד לעלייה ב' ניהל ופיקד על תנועת הבריחה – העברת ניצולי השואה בדרכי אירופה ממזרח אירופה – ארצות הגוש המזרחי לכיוון מערב אירופה – אל נמלי הים התיכון.
תנועת הבריחה העבירה כ-300,000 פליטים דרך גבולות באופן בלתי-לגאלי.
פרק חשוב בפעילות "הבריחה" היה איסוף והצלת ילדים יהודים יתומים שנמסרו למנזרים או למשפחות נוצריות.
בנוסף לעלייה דרך הים, עסק המוסד בהיקף קטן יותר בהעפלה יבשתית ממדינות ערב, והצליח להביא מארצות אלה מעל ל-5,000 עולים.
בנוסף ארגן המוסד את ההעפלה האווירית מעיראק ואיטליה – מבצע כנף וכן בהברחת עולים בדרכונים מזויפים ('עליה ד').
אוניית המעפילים המוכרת ביותר של המוסד לעלייה ב' היא "אקסודוס" ("יציאת אירופה תש"ז", 1947).
מאבקם של מעפיליה נגד גירושם חזרה לאירופה התפרסם בעולם כולו, העלה על סדר היום את בעיית הפליטים היהודים, והיווה אחד מהגורמים שדירבנו את מסירת בעיית ארץ ישראל לידי האו"ם והקמת מדינת ישראל.
עם הקמת מדינת ישראל, שימש "המוסד לעלייה" (האות ב' נמחקה) כחברת נסיעות שעסקה בהובלת זרם העולים שזרם ארצה ובסוף 1948 היא הפכה לחברת ספנות 'שוהם', ששמה שונה לאחר מכן ל'צים' (ללא קשר למוסד החשאי נתיב, שארגן עלייה מארצות הגוש הקומוניסטי, ממדינות ערב וממדינות מצוקה).