כל מה שרצית לדעת על הנרי טמפל, הוויקונט השלישי מפלמרסטון:
הנרי ג'ון טמפל, הוִיקוֹנט השלישי מִפלמרסטון, (באנגלית: Henry John Temple, 3rd Viscount Palmerston; 20 באוקטובר 1784 – 18 באוקטובר 1865) היה מדינאי בריטי שכיהן כראש ממשלת בריטניה בשתי תקופות כהונה באמצע המאה ה-19.
במשך רוב התקופה שבין השנים 1830–1865 עיצב פלמרסטון את מדיניות החוץ של בריטניה, כאשר זו הייתה בשיא עוצמתה.
כינוייו העממיים היו "פאם" (Pam) ו"הנמייה" (The Mongoose) והוא כיהן בממשלה כמעט באופן רצוף משנת 1807 ועד למותו ב-1865.
הוא החל את הקריירה הפרלמנטרית שלו כטורי, עבר לשורות המפלגה הוויגית ב-1830[דרושה הבהרה] וסיים אותה כראש הממשלה הראשון של המפלגה שהוקמה שש שנים לפני מותו, המפלגה הליברלית.
ב-1802 הוא ירש מאביו את תואר האצולה האירי שלו.
ב-1807 הוא נבחר להיות חבר הפרלמנט מטעם הטורים וב-1809 הוא מונה להיות השר האחראי על ענייני הכספים של הצבא במשרד המלחמה.
במשרה זו הוא החזיק עד 1828 ושנה קודם לכן הוא נכנס כחבר לקבינט כאשר ג'ורג' קנינג נבחר להיות ראש הממשלה.
פחות משנה לאחר מכן הוא התפטר מהממשלה יחד עם חסידים נוספים של קנינג.
בשיבתו באופוזיציה הוא העביר את תשומת לבו למדיניות החוץ והוא כיהן כשר החוץ בין השנים 1830–1834, 1835–1841 ו-1846–1851, כאשר המפלגה הוויגית הייתה בשלטון, וטיפל בשורה של משברים באירופה ומחוץ לה.
כמה מפעולותיו התקיפות, שכיום מוגדרות לעיתים כהתערבות ליברלית, היו שנויות במחלוקת באותה תקופה ונותרו כאלה עד היום.
ב-1852 הוא מונה לתפקיד שר הפנים בממשלת הקואליציה של הלורד אברדין ושאליה הוכנס הלורד ג'ון ראסל כשר החוץ בהתעקשות חסידיו של רוברט פיל.
הוא העביר כמה רפורמות חברתיות אך התנגד לרפורמות שנגעו לזכות ההצבעה.
כאשר אי שביעות הרצון הציבורית על רקע מלחמת קרים גרמה לנפילת הממשלה ב-1855, היה פרלמרסטון, למרות חוסר האמון שרחשה לו המלכה ויקטוריה, ליחיד שיכול היה כראש הממשלה להשיג רוב בפרלמנט.
פלרמסטון כיהן כראש הממשלה בין השנים 1855–1858 ובין השנים 1859–1865, עד למותו בגיל 81, חודשים ספורים לאחר שניצח בבחירות הכלליות עם רוב גדול יותר מזה שעמד לזכותו לפניהן.
הוא היה, נכון להיום, ראש הממשלה הבריטי האחרון שמת בכהונתו.
היסטוריונים רואים בו את אחד משרי החוץ הגדולים ביותר של בריטניה, בשל טיפולו במשברים גדולים, מחויבותו למאזן הכוחות שהפך את בריטניה לקול המכריע במחלוקות בינלאומיות רבות, כישורי הניתוח שלו ומחויבותו לאינטרסים הבריטיים.
למדיניותו בנוגע ליחסים עם הודו, איטליה, בלגיה וספרד הייתה השפעה ארוכת טווח, בעוד שמדיניותו בנוגע ליחסים עם צרפת, האימפריה העות'מאנית וארצות הברית הוכחה כבת חלוף.
הוא היה מומחה לניצול דעת הקהל והלאומיות הבריטית.
על חולשותיו ניתן למנות חוסר ניהול נכון של יחסים בין אישיים ואי הסכמה ארוכת שנים עם המלכה על תפקידה של המלוכה בעיצוב מדיניות החוץ.
פלמרסטון בנה לעצמו קהל אוהד רחב בקרב ציבור הבוחרים הבריטי, באמצעות קידום עצמו, קידום הלאומיות הבריטית וקידום התחושות הפטריוטיות.
העיתונות טיפחה אותו בהתמדה והעניקה לו כיסוי אוהד.
המלכה ורוב המנהיגות הפוליטית לא נתנו בו אמון, אך בזכות האהדה הציבורית כלפיו הוא נחל הצלחה.