כל מה שרצית לדעת על הפורמליזם הרוסי:
הפורמליזם הרוסי או "האסכולה הפורמליסיטית" הוא אסכולה שיצרה קבוצת תאורטיקנים וסופרים רוסים וסובייטים רבת השפעה וכללה את בוריס אייכנבאום, יורי טיניאנוב, רומאן יעקובסון, ולדימיר פרופ וויקטור שקלובסקי שערכו מהפכה בתחום ביקורת הספרות בין 1914 ל-1930.
הפורמליסטים ביקשו לכונן את מדע הספרות כתחום מחקר עצמאי, בעל תכנים ומתודות משל עצמו.
הם טענו כי הספרות נבדלת מתופעות לשוניות אחרות, וגרסו כי על מדע הספרות להתמקד באיתור ובניתוח מאפייניו של הבדל זה.
לפורמליזם הרוסי הייתה השפעה רבה על הוגים כדוגמת מיכאיל בכטין ויורי לוטמן, ועל הזרם הסטרוקטורליסטי.
חברי אסכולה זו נחשבים למכונני תורת הספרות המודרנית.
"הפורמליזם הרוסי" הוא למעשה שם שמאגד בתוכו שתי תנועות שונות: האופויאז (ОПОЯЗ) בסנקט פטרבורג, והמעגל הבלשני במוסקבה.
יתרה מזו, הפורמליסטים לא העמידו דוקטרינה אחידה וקוהרנטית, ומדובר בתנועה מגוונת והטרוגנית.
אף על פי כן, משותפת לפורמליסטים הרוסים ההתעקשות על טבעה האוטונומי והייחודי של השפה הפואטית והפיכתה לאובייקט המחקר של תורת הספרות.
מאמצם העיקרי של הפורמליסטים היה הניסיון להגדיר את התכונות הייחודיות לשפה הפואטית, הן בשירה הן בפרוזה.
התמקדות זו של הפורליסטים בשפה ובצורות הלשוניות הייחודיות לספרות היא שקנתה להם את הכינוי "פורמליסטים".
כינוי זה הודבק להם על ידי מתנגדיהם המרקסיסטים, והוא מיוחס ללאון טרוצקי.
דוגמה אופיינית לחשיבה הפורמליסטית ניתן למצוא במאמרו המוקדם של ויקטור שקלובסקי, "האמנות כתחבולה".
במאמר זה יצא שקלובסקי נגד ההמשגות המקובלות של הספרות בתקופתו: תפיסת האמנות כחיקוי של המציאות או הגדרתה כביטוי לתפיסת עולמו האישית של המחבר.
על פי הגישה הראשונה, הספרות היא תוצר חברתי ופוליטי, ויש לפרשה לאור התנאים ההיסטוריים שבהם היא נוצרה.
על פי הגישה השנייה, היצירה הספרותית היא ביטוי לרעיונותיו ולרגשותיו של המחבר, שמקבלים ביטוי ספרותי באמצעות תמונות וסמלים.
בשני המקרים הספרות אינה נתפסת כתחום אוטונומי, והיא ניתנת להערכה רק באמצעות כלים היסטוריים, סוציולוגיים, ביוגרפיים או פסיכולוגיים.
כנגד המשגות אלה ביקש שקלובסקי להגדיר מה מייחד את הספרות כספרות.
לשיטתו, הספרות – והאמנות ככלל – היא מערך של תחבולות ומנגנונים שמשמשים את האמן כדי לייצר הזרה.
הפורמליסטים לא הגיעו להסכמה בדבר טבען של התחבולות, האופן שבו הן מופעלות או כיצד יש לנתחן.
אך משותפת להם ההנחה שהשפה הפואטית היא בעלת תכונות מיוחדות, ושמטרתו העיקרית של מדע הספרות הוא לעמוד עליהן ולנתחן.