כל מה שרצית לדעת על הפלנגות הנוצריות:
טבח תל א-זעתר
מחנה הפליטים הפלסטיני תל א-זעתר בפאתי ביירות, שהיה מעוזו העיקרי של אש"ף, נהרס כליל בקרבות ארוכים במהלך שנת 1976.
לטענת הפלסטינים, עם נפילת המחנה ב-12 באוגוסט 1976 נטבחו כאלפיים מתושבי המקום.
טבח סברה ושתילה
מעשה הטבח המפורסם ביותר שביצעו הפלנגות הנוצריות התרחש בין ה-16 ל-18 בספטמבר 1982 במחנות הפליטים הפלסטינים סברה, שתילה, בורג' אלבראג'נה ואלפאכהאני במערב ביירות.
אנשי הפלנגות, שהוסעו למקום על ידי כלי רכב צה"ליים, רצחו כ-700 מתושבי המקום בסדרת אירועים שנודעה בשם "טבח סברה ושתילה" ואשר גררה תגובות בינלאומיות קשות ביותר.
ייחודו של טבח זה היה היתפסותה של ישראל כמעורבת בו, לאור העובדה שצה"ל שלט באזור באותה שעה, וכי התיר לפלנגות להיכנס למחנות הפליטים אף שידע על יחסי האיבה בינן לבין הפלסטינים.
ועדת חקירה ממלכתית שהקימה ממשלת ישראל לחקר האירוע מתחה ביקורת קשה על הממשלה ועל צה"ל, כיוון שלא עשו די למניעת הטבח.
בעלי ברית במהלך המלחמה
בדומה למשתתפות אחרות במלחמת האזרחים בלבנון, שהתאפיינה בשינויי בריתות מהירים ובלתי צפויים, שינתה מפלגת הפלנגות את בריתותיה מספר פעמים במהלך המלחמה.
חילופי בעלי הברית נבעו לעתים משינוי עמדה בקרב גורמים אחרים, לפעמים בשל שינוי בנסיבות, ולעתים בשל שינוי גישה בהנהגת המפלגה, שהפגינה מעשיות רבה בהקשר זה.
בתחילת המלחמה שללה המפלגה כל התערבות זרה בלחימה, אולם עם ניצחונותיהם הראשונים של הפלסטינים, ובייחוד הטבח שביצעו בדאמור, החלו הנוצרים (ובכלל זה הפלנגות) לתמוך במעורבות סורית.
לאחר כניסתה של סוריה ללבנון לחמו הפלנגות יחד עם הסורים נגד הפלסטינים (לאסד היו אינטרסים משלו להתנגד לפלסטינים).
ב-1976 אפשרה סוריה לפלנגות לתקוף אזורים שהיו בשליטתה ולהטיל מצור על מחנה הפליטים הפלסטיני תל א-זעתר.
ב-12 באוגוסט המחנה נפל, והפלנגות רצחו כ-2,000 איש במקום.
אולם במהרה נעכרו היחסים בין סוריה לבין הפלנגות, על רקע התנגשות אינטרסים: שאיפותיו הפוליטיות הגדלות של בשיר ג'ומאייל מחד, ורצונה של דמשק להבטיח את שליטתה על המיליציות הנוצריות מאידך.
כך, בתחילת 1978 פרצה "מלחמת מאת הימים" בין הצבא הסורי למיליציה.
עימותים כבדים התנהלו בין הצדדים בפיאדיה ובאשרפיה, ולאחר מכן התפשטו למזרח ביירות ולהר הלבנון.
לקראת הבחירות לנשיאות בפרלמנט הלבנוני ב-1982 החלה סוריה לבחוש בזירה הפוליטית בניסיון להבטיח את בחירתו של עושה דברה, סולימאן פרנג'יה.
ג'ומאייל, שראה בעצמו מועמד לתפקיד הרם, היה זקוק לניצחון צבאי לפני הבחירות, והכוחות הלבנוניים (שבאותה העת כללו בעיקר לוחמי פלנגות) תקפו באפריל 1981 את זחלה, על מיקומה האסטרטגי בהרים המשקיפים על ביירות ועל כביש ביירות-דמשק.
במהלך הלחימה נעזר ג'ומאייל בהפצצות אוויריות ישראליות שזימן.
עם כניסתה של ישראל למלחמה ב-6 ביוני 1982 איפשרו "הכוחות הלבנוניים" את ההתקדמות הישראלית לביירות, על רקע התנגדותם הגוברת לכיבוש הסורי.
עם הגעת צה"ל לבירה ביצעו הפלנגות את טבח סברה ושתילה, שהטביע אות קין על המיליציה.
ב-23 באוגוסט, לאחר התערבות ישראלית, נבחר בשיר ג'ומאייל לנשיא.
ישראל גם הבטיחה את בחירתו של אחיו אמין ג'ומאייל תחתיו, לאחר ההתנקשות בג'ומאייל ב-14 בספטמבר.
עם נסיגתה של ישראל לרצועת הביטחון נחלשה המיליציה ככוח צבאי, במקביל להיחלשותה הפוליטית של המפלגה כשברקע הדימוי הבעייתי שדבק בה בעקבות הסכם האי-לוחמה עם ישראל ואירועי הטבח בפלסטינים.
המיליציה ניסתה להתרחק מדימוי זה, ולטענתה ניתקה את קשריה עם ישראל.
בזירה הפנים-נוצרית
בתחילת הלחימה הצטרפה המפלגה לחזית הפוליטית של המחנה השמרני במלחמה, החזית הלבנונית, והמיליציה שלה – הפלנגות, הצטרפה למיליציה של החזית – הכוחות הלבנוניים, שהורכבה גם מבריגדת מרדה, שומרי הארזים והנמרים.
כמקובל בפוליטיקה הלבנונית, במהרה התגלעו מחלוקות בין מרכיבי "הכוחות הלבנוניים".
חלקן נבעו מקרבתה של משפחת ג'ומאייל לישראל, התנהלותה הפלילית של המשפחה‏, ועמדתן הפרו-סורית של מפלגות מסוימות; אולם, הסיבה העיקרית הייתה נסיונותיו של בשיר ג'ומאייל להשתלט על "הכוחות הלבנוניים".
בשיר, שהיה מפקדה של המיליציה המאוחדת, רצה להפוך למנהיגם הבלתי-מעורער של הנוצרים בלבנון, ושאף להפוך את המיליציה לכוח הנוצרי הלוחם היחידי, תוך ביטול נאמנותם של לוחמי "הכוחות" ליחידותיהם המקוריות.
ג'ומאייל גיבה ניסיון זה באלימות רבה.
ב-13 ביולי 1978 תקפה יחידת ה-SKS את ביתו של סולימאן פרנג'יה, מנהיג בריגדת מרדה, ורצחה את בנו, טוני, ובני משפחה אחרים.
נסיבות הרצח שנויות במחלוקת בין הצדדים‏[16].
ב-7 ביולי 1980 תקפו הפלנגות את מפקדת מיליציית הנמרים של כמיל שמעון.
באירוע, שכונה מאוחר יותר "יום הסכינים הארוכות", נרצחו כ-200 מתוך 500 לוחמי המיליציה, והשאר נותרו בתוך "הכוחות", אולם פיקודם הנפרד בוטל.
כך השיג ג'ומאייל את מטרתו – הכוחות הלבנוניים היו נאמנים לו, והורכבו במרביתם מלוחמי הפלנגות, והמיליציה אף המשיכה ליהנות מתדמית של ארגון כלל-נוצרי.
הפיצול
פייר ג'ומאייל נפטר ב-1984, ואלי כראמה הפך לנשיא הפלנגות.
אולם בהיעדר כיוון והנהגה, התפצלה המפלגה למספר פלגים יריבים.
ב-1985 עזבה המפלגה את החזית הלבנונית, אירוע שהחליש עוד יותר את השפעתה.
התפטרותו של אמין ג'ומאייל מהנשיאות ב-1988 ועזיבתו את לבנון, הגבירה מגמה זו עוד יותר.
בסיוע סוריה לקח ג'ורג' סעדה את השליטה במפלגה והחזיק בה מ-1986 עד מותו ב-1998.
במהלך הנהגתו של סעדה קיבלה הכתאיב את הסכם טאא'ף, אשר פגע בייצוגם של הנוצרים בפרלמנט והחליש את מוסד הנשיאות, המוחזק תמיד על ידי מרוני.
מוניר אל-חאג' הפרו-סורי הפך לנשיאה החדש של המפלגה ב-1999 (שוב, בעזרת סוריה).
בבחירות לפרלמנט הלבנוני ב-2000 התמודד מוניר חאג' ברשימה פרו-סורית מובהקת.
מספר גורמים התייצבו נגד עושי דבריה של סוריה בהנהגת המפלגה, חלקם ממשפחת ג'ומאייל.
נדים ג'ומאייל (יליד 1982), בנו של בשיר, יסד את "האופוזיציה של הכתאיב" עם אלי כראמה.
תנועתו של נדים קרובה מאוד למפלגה הנוצרית הכוחות הלבנוניים.
חזרת אמין ג'ומאייל
עם חזרתו של אמין ג'ומאייל ללבנון ב-2000 התגלעו סכסוכים רבים, שגלשו לדיונים בבתי משפט ואף לאלימות בין תומכי הקו הפרו-סורי לבין תומכי ג'ומאייל.
ג'ומאייל ראה עצמו כמנהיגה הלגיטימי של המפלגה, והיה מעוניין לנקוט קו פחות פרו-סורי, לאור הבנתו כי מצע זה פוגע במפלגה הנוצרית.
נוכח פעולותיו של ג'ומאייל להגדלת מספר תומכיו, החליטו חאג' וסגנו, כרים פקראדוני, להקדים את הבחירות לראשות המפלגה ממרץ 2002 לאוקטובר 2001, במטרה לקצר את השהות בה ג'ומאייל יספיק לפעול.
בנוסף, "הועזבו" תומכים אחדים של ג'ומאייל מהפרלמנט של המפלגה (הבוחר את הנשיא), ומושביהם מולאו במתנגדים לג'ומאייל.
ג'ומאייל גינה צעדים אלו, והכריז כי יחרים את הבחירות.
ב-4 באוקטובר 2001, תוך מעורבות סורית ברורה בבחירות, נבחר פקראדוני לנשיאה של המפלגה (ברוב של 74 מתוך 90 חברי הפרלמנט שנכחו, 13 נעדרו), והמשיך לנקוט קו פרו-סורי ברור.
פקראדוני שימש בעבר כיועצו של בשיר ג'ומאייל, ובמהלך מלחמת האזרחים שימש כערוץ הקשר בין הפלנגות למשטר הסורי.
ג'ומאייל התבטא נגד המפלגה שלטענתו לא ייצגה את האינטרסים של לבנונים, ונגד ראשיה, שלדבריו פעלו לריסוקה של המפלגה; בסופו של דבר הביא ג'ומאייל את ועידת הנהגת התנועה ביולי 2002 להחליט על הדחתו מהמפלגה בכוח, נוכח סירובו לעזוב מרצונו‏[17].
בתגובה לסילוקו הקים אמין ג'ומאייל ב-29 ביולי 2002 אופוזיציה פנימית במפלגה בשם "תנועת הרפורמות בכתאיב", בניסיון להדיח את פקראדוני.
במהלך תקופת הנהגתו של פקראדוני, וגם בתקופת חאג' קודם לכן, השתתפו ראשי הפלנגות בכל ההפגנות והמצעדים הפרו-סוריים.
הנוצרים בלבנון, שמאז ומעולם חששו מסוריה הסונית, לא חלקו את עמדת המפלגה, והתמיכה בה הגיעה לשפל.
פקראדוני, בקו לא אופייני למרונים, הביע תמיכה ב"התנגדות" החזבאללה ופעולות ארגוני הטרור הפלסטיניים נגד ישראל.
האיחוד החלקי
לאחר מהפכת הארזים שהפכה את עמדתו הפרו-סורית של פקראדוני ללא מקובלת בקרב מרבית הציבור הלבנוני, פסק בית משפט בלבנון ביולי 2005 כי הבחירות לראשות המפלגה ב-1989 היו לא-חוקיות, ועל כן יש לערוך בחירות חדשות במהרה‏[18].
בבחירות שנערכו נבחר אמין ג'ומאייל לנשיא המפלגה, ופקראדוני הפך לראש הלשכה הפוליטית של המפלגה.
הפלגים התפייסו והתאחדו ב-13 בנובמבר 2005.
אף-על-פי-כן, אלי כראמה ופואד אבו נאדר סירבו לחזור למפלגה.
כיום אלי כראמה הוא מנהיגה של "האופוזיציה של הכתאיב", ופואד אבו נאדר, שהיה יד ימינו של בשיר ג'ומאייל, הוא מנהיג "הכוחות הלבנוניים האותנטיים".
הם מתנגדים לכיבוש הסורי, וטוענים לתמיכת הציבור הנוצרי.
בבחירות מאי-יוני 2005, מועמדי המפלגה רצו במסגרת איחוד של עצמאים ואנשי פלנגות בשם "המפגש של קֻרְנָת שַהוּאָן" (لقاء قرنة شهوان) , ושניים מחברי הפלנגות – פייר אמין ג'ומאייל (בנו של אמין ג'ומאייל) ואנטואן ע'אנם נכנסו לפרלמנט ולקואליציה של "כוחות ה-14 במרס".
עד רציחתו ב-21 בנובמבר 2006 כיהן ג'ומאייל כשר התעשייה בממשלת סניורה.
בבחירות מיוחדות באוגוסט 2007 על מושבו של ג'ומייל הבן במחוז המתן בהר לבנון, הפסיד אביו של פייר ג'ומייל, אמין למועמד מטעם מפלגתו של מישל עון, כמיל ח'ורי‏[19].
כך נציגותה של המפלגה ירדה למחוקק אחד בלבד בפרלמנט, אולם ב-19 בספטמבר 2007 חוסל המחוקק האחרון מטעם המפלגה, אנטואן ע'אנם שיצג את מחוז בעבדא, על ידי פיצוץ מכונית תופת סמוך לשיירתו‏[20], ע'אנם שחשש מהתנקשות נמצא מרבית הזמן מחוץ למדינה, אולם שב ללבנון כדי להשתתף בבחירת הפרלמנט את נשיא לבנון הבא.
חברים בקואליציה, דוגמת רפיק אל-חרירי הפנו אצבע מאשימה כלפי סוריה, בהתנקשות השנייה בחבר המפלגה האנטי-סורית תוך פחות משנה.
המפלגה כיום
עם השנים התמתנה מפלגת הכתאיב, כתוצאה מכורח הנסיבות.
בעוד שבעברה דגלה בכינונה של מדינה לאומית עם זיקה נוצרית, כעת דוגל הארגון במדינה לבנונית פלורליסטית, חילונית ומערבית, שבה קיימת הפרדת הדת מהמדינה.
זאת, מתוך הכרה כי המוסלמים הפכו לרוב מוצק בלבנון, ומדינה חילונית היא האפשרות הריאלית הטובה ביותר עבור המיעוט הנוצרי.
המפלגה קראה באופן עקבי להחלת ריבונות המדינה הלבנונית על כל שטחה ופירוק ארגון החזבאללה מנשקו.
‏‏[21] בבחירות 2009 המפלגה התמודדה כחלק מקואליציית 14 במרץ בראשות סעד אל-חרירי וזכתה בחמישה מושבים מנפות בירות, עליי, טריפולי, זחלה והמתן.

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות להפלנגות הנוצריות:
•מפלגות בלבנון
•לבנון: מיליציות
•מלחמת לבנון
•יחסי ישראל-לבנון
•מפלגות פשיסטיות