כל מה שרצית לדעת על הפרא האציל:
בתרבות הפרימיטיביזם של המאה ה-18 נחשב הפרא האציל, אשר לא הושחת על ידי הציוויליזציה המערבית, לאותנטי ונעלה על אנשי התרבות.
הכינוי הופיע לראשונה במחזה "כיבוש גרנדה" (1672) מאת ג'ון דריידן, אך האידיאליזציה של "הג'נטלמן הטבעי" היא תוצר הסנטימנטליזם של המאה ה-18.
המונח "פרא אציל" מביע השקפה רומנטית על האנושות הנעדרת מטען תרבותי; המהות הטבעית של אדם שלא חונך.
הוא מניח שטבע האדם טוב בבסיסו, בניגוד לתורת החטא הקדמון אשר נוצרה בתקופת ההומניזם של הרנסאנס.
המונח מזוהה עם ז'אן-ז'אק רוסו.
בפתח ספרו "אמיל, או על החינוך" (1762) כתב:.
mw-parser-output .
HeQuotationMark p:first-child::before{color:#99f;content:"”";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}.
mw-parser-output .
HeQuotationMark p:last-child:after{color:#99f;content:"“";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}.
mw-parser-output .
EnQuotationMark p:first-child::before{color:#99f;content:"“";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}.
mw-parser-output .
EnQuotationMark p:last-child:after{color:#99f;content:"”";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}הכל טוב בהשאירנו את הדברים לידיו של הבורא; הכול מתקלקל בידיו של האדם.
פרסום יומני מסעותיו של קפטן ג'יימס קוק פתח צוהר נוסף לתרבות גן-העדן של הים הדרומי, שלא התקלקלה בטרם נחשפה לנצרות.
בנג'מין פרנקלין לעג לחוסר העקביות של תפישה זו בחיבורו "הערות על הפראים של צפון אמריקה" (1784), אך חיבורים שאמצו את התפישה המשיכו להתפרסם גם לאחריו, כמו "אטלה" (1807) של שאטובריאן.
הפרא האציל מופיע גם בספרות המוקדמת של המאה ה-19.
דוגמה בולטת לכך הוא פרנקנשטיין של מרי שלי.
קרל מאי משלב מוטיב זה באופן תדיר בספריו על המערב הפרוע; ואף אלדוס האקסלי מספק דוגמה מאוחרת לפרא אציל בספרו "עולם חדש מופלא" (1932).