כל מה שרצית לדעת על הרברט מוריסון:
הרברט סטנלי מוריסון, הברון מוריסון מלמבת' (באנגלית: Herbert Stanley Morrison, Baron Morrison of Lambeth; 3 בינואר 1888 – 6 במרץ 1965) היה פוליטיקאי בריטי, איש מפלגת הלייבור הבריטית ששימש כשר במספר ממשלות בבריטניה, ואף שימש כסגן ראש ממשלת בריטניה בתקופת כהונתו של קלמנט אטלי כראש הממשלה.
בתולדות הציונות ידוע מוריסון בשל הדו"ח שכתב בצוותא עם השגריר האמריקני הנרי גריידי, שכונה תוכנית מוריסון גריידי, וניסה לפתור את בעיית ארץ ישראל בשנת 1946.
מוריסון נולד בלמבת', פרבר של לונדון.
אביו היה שוטר.
כתינוק איבד את הראייה בעינו האחת בשל זיהום.
בשל תנאי החיים של משפחתו, הפסיק מוריסון את לימודיו בגיל 14 והפך לנער שליח.
בגיל מוקדם פיתח דעות שמאליות רדיקליות, ואף היה סרבן מצפוני במהלך מלחמת העולם הראשונה.
לבסוף הצטרף אל מפלגת הלייבור הבריטית.
ב-1919 נבחר למועצת המחוז המטרופוליטני של האקני, פרבר של לונדון.
הוא נבחר לראש עיריית המחוז ב-1920, וכיהן בתפקיד עד שנת 1921.
ב-1922 נבחר למועצת מחוז לונדון, ובשנת 1923 נבחר אל הפרלמנט הבריטי מטעם מחוז דרום האקני.
לאחר נפילת ממשלת הלייבור הראשונה של רמזי מקדונלד ותבוסת הלייבור בבחירות בשנת 1923 איבד את מושבו.
מוריסון שב לפרלמנט לאחר ניצחון הלייבור בשנת 1929 ומונה על ידי מקדונלד לשר התעבורה.
כרבים אחרים במפלגה חש מוריסון מרומה ונבגד כאשר הקים מקדונלד את "הממשלה הלאומית" בשנת 1931.
תבוסת הלייבור בבחירות בשנת 1931 הביאה לכך ששב ואיבד את מושבו בפרלמנט.
מוריסון המשיך בפעילותו במועצת מחוז לונדון, וב-1934 זכתה מפלגת הלייבור בבחירות למועצת המחוז, ומוריסון היה למנהיג המועצה.
תפקיד זה העניק לו את השליטה בכל שירותי השלטון המקומי בלונדון.
בתקופה זו פעל לאיחוד שירותי התחבורה הציבורית בלונדון, האוטובוס, החשמלית והרכבת התחתית, וליצירת מועצת תחבורת הנוסעים של לונדון.
כן פעל ליצור "חגורה ירוקה" מסביב לעיר על מנת לשלוט בהתפתחותה האורבנית, ולחידוש גשר ווטרלו.
בתקופה זו פעל ליצירת פתרונות דיור זולים למעמד הפועלים, והוא מצוטט כמי שאומר שהוא "יגרש את השמרנים אל מחוץ ללונדון בבנייה".
ב-1935 שב מוריסון ונבחר לפרלמנט, והתמודד אל מול קלמנט אטלי בבחירות להנהגת המפלגה, והפסיד.
כאשר נכנסה המפלגה, בשנת 1940, לקואליציית המלחמה של וינסטון צ'רצ'יל מונה מוריסון בתחילה לשר האספקה, אך ביוני 1941 החליף את ג'ון אנדרסון בתפקיד שר הפנים.
ניסיונו מתקופתו במועצת העיר לונדון שימש אותו היטב.
כאחראי על ההגנה האזרחית בתקופת הבליץ, יזם יצירת מקלטים מודולריים שכונו "מקלטי מוריסון".
היו אלו מעין כלובי פלדה, שהגיעו בערכות להרכבה עצמית, ושימשו בבתים רבים בלונדון בהם לא היה קיים מקלט תת-קרקעי.
בשעות היום יכולים היו מקלטי מוריסון לשמש כשולחן, ובלילה ישנה המשפחה מתחתיהם.
מאות אלפים מאלו הופצו ברחבי בריטניה.
המקלט היה חסר ערך במקרים של פגיעה ישירה, אך הועיל מאוד כנגד נזקי הדף למיניהם.
מסקר שנערך בבתים מופצצים בבריטניה נמצא כי כ-120 מתוך 136 האנשים בבתים שנפגעו, והשתמשו במקלט מוריסון, יצאו ללא פגע.
ב-1943 התמודד מוריסון מול ארתור גרינווד למשרת "גזבר מפלגת הלייבור" המשמשת כקרש קפיצה לתפקיד יושב ראש המפלגה, והפסיד.
לאחר סיום המלחמה באירופה, סייע מוריסון בעיצוב מצע המפלגה שכונה "הבה נתמודד עם העתיד".
הוא היה האחראי על ארגון מסע הבחירות בשנת 1945 ונעזר במאייר פיליפ זק, שעמו הסתכסך בעבר כאשר זק מתח ביקורת בקריקטורה על תפקודו כשר האספקה.
כשרונו הארגוני של מוריסון, וכשרונו התעמולתי של זק נחשבים בין הגורמים שסייעו לניצחון הלייבור.
לאחר הניצחון מונה מוריסון לסגן ראש ממשלת בריטניה ו"מנהיג בית הנבחרים", השר האחראי על הקשר בין הקבינט ובין הפרלמנט.
בין מפעליו של מוריסון בתפקידו כסגן ראש ממשלת בריטניה בולטת יזמת פסטיבל בריטניה שנערך בשנת 1951 ונועד לעודד את הציבור הבריטי, וליצור תחושה של שיקום המדינה.
אחת ממטרות הפסטיבל הייתה להראות את השיקום המתוכנן של הערים ההרוסות של בריטניה בעקבות המלחמה.
בשנת 1946 דחתה ממשלת בריטניה את המלצות ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל.
הממשלה הציעה הקמת ועדה נוספת, אליה מונה מוריסון, ביחד עם השגריר האמריקני הנרי גריידי הוועדה כונתה ועדת מוריסון-גריידי.
מוריסון היה בעל עניין וידע בנעשה בארץ ישראל בשנת 1935 ביקר בארץ ישראל, והתפעל מהמפעל הציוני ומהקיבוצים.
בשנת 1939 היה בין אלו שדיברו כנגד הספר הלבן, והגזרות כנגד העלייה ורכישת הקרקעות.
הוועדה פירסמה את תוכניתה ביולי 1946, ועיקרה היה קנטוניזציה של הארץ לקנטונים יהודים, ערביים ובריטים, כאשר ליהודים יינתנו כ-17 אחוז מן השטח, במיוחד בגליל המזרחי ובשפלת החוף בין עכו לתל אביב, לערבים יינתנו כ-40% מן השטח בגליל המערבי, יהודה ושומרון וצפון הנגב, ואילו דרום הנגב, ומסדרון המוביל מיפו לירושלים, כ-43% מהשטח יישארו בשליטה בריטית.
התוכנית נדחתה הן על ידי היישוב היהודי, הן על ידי הערבים, ובסופו של דבר גם על ידי האמריקנים.
כישלון התוכנית הוביל להעברת פתרון שאלת ארץ ישראל אל ארגון האומות המאוחדות וליצירת תוכנית החלוקה שהביאה בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל.
לאחר הקמת המדינה נחשב מוריסון לידיד המדינה, ואף ביקר בישראל מספר פעמים, והביע את התעניינותו ואהדתו.
לאחר התפטרותו של ארנסט בווין מתפקיד שר החוץ, קיבל מוריסון את התפקיד, אך לא הרגיש בו בנוח.
הוא נקט עמדה קיצונית כנגד משטרו של מוחמד מוצאדק באיראן.
בתקופת כהונתו כשר החוץ התפוצצה פרשת המרגלים גאי ברג'ס ודונלד מקלין שפעלו במסגרת שירות החוץ הבריטי.
תקופת כהונתו הייתה קצרה, ונפסקה לאחר כישלון הלייבור בבחירות בשנת 1951.
על אף שמאז שנות השלושים נחשב מוריסון ליורשו הטבעי של קלמנט אטלי מעולם לא זכה לאמונו ולאהדתו.
אטלי נותר מנהיג המפלגה עד לשנת 1955.
לאחר כישלון הלייבור בבחירות בשנה זו פרש אטלי, אך מוריסון, שהיה בן 67, נתפס כזקן מכדי להנהיג את המפלגה, שנראתה כזקוקה למנהיגות צעירה.
הוא התמודד על המנהיגות כנגד יו גייטסקל וכשל.
בשנת 1959 פרש מוריסון מבית הנבחרים וניתן לו התואר לורד לימי חייו, הברון מוריסון מלמבת'.
לאחר מכן פעל במסגרת המועצה הבריטית לצנזורה על הקולנוע.
הוא מת בשנת 1965.
מוריסון הוא סבו של פיטר מנדלסון, חבר מרכזי בממשלות הלייבור של טוני בלייר וגורדון בראון בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21.