כל מה שרצית לדעת על השיר על ילדי סיביר:
השיר על ילדי סיביר (בפינית: Laulu Sipirjan lapsista) הוא רומן מאת הסופר והמשורר הפיני טימו ק' מוקה.
היצירה, העוסקת, בין השאר, בטיב תלותו של היחיד בחברה ובאפשרותו לסמן גבולות ברורים במסגרת אותם יחסי תלות, ראתה אור בשנת (1966), ותרגומה העברי התפרסם בשנת 2005 .
"השיר על ילדי סיביר" הוא ספרו הרביעי של מוקה, ולנוכח בשלוּת ניתוחיו קשה להאמין כי הסופר היה רק בן עשרים ואחת כשכתב אותו.
ביצירה כלולים פרטים אוטוביוגרפיים רבים: מוקה, כמו הסופר ברומן וכמו רבות מדמויותיו, חי בשולי החברה אך לא התנתק ממנה לגמרי, ועולמם של תושבי העיירה סיביר היה בעצם עולם ילדותו ונוף חייו הבוגרים: סיביר שבספר היא אורירווי (Orajärvi) שבנפת פלו (Pello), הממוקמת במערב לפלנד הפינית.
מוקה נולד בשוודיה במהלך נסיגת הצבא הנאצי מצפון פינלנד ובעת שיושבי העיירה הפינית, שהוריו היו בין המפונים ממנה, התגוררו במעברה, המתוארת ב"שיר על ילדי סיביר" כצריפי בסיס הצבא השוודי בבּוּמוֹקְסְלַנְד.
עקב מחלת אם הסופר בתקופת המלחמה אומצו שתיים מאחיותיו בשוודיה, והמשפחה סבלה מצוקה ועוני גם בתום המלחמה.
לנופים ולמראות שעיצבו את עולמו של מוקה יש ביטוי נאמן בפרקי הספר: בתיאור הקיצים הקצרים הקסומים ולילותיהם הלבנים הארוכים, בתמונות החורף הממושך והאכזרי ובאזכורים של אפרוריות הסתיו ושל השלכת הממשמשת ובאה.
המשקל שיש לאוטוביוגרפיה בבניין שלד הרומן מעניק ליצירה את אחד היסודות המהותיים בה: ההתמקדות ברישום קורות סיביר בפרקי זמן קצובים ומנקודות מבטם של כמה וכמה מתושביה היא בעלת חשיבות עליונה לדידו של הסופר.
אם כי לא מדובר ברומן היסטורי, הצורך במיפוי העבר ובתיעודו מנומק בספר שוב ושוב באופנים שונים.
המוצלח והפיוטי ביניהם הוא יצירת ההקבלה בין העיירה לבין החיים עצמם באמירת הסופר: "אחרי שאעצום את עיניי ואצא למסע ההוא, לא אשוב עוד לסיביר.
" אולם למעשה שיבתו הבלתי-פוסקת אל העבר, כמוה כשיבה לעיירת הולדתו אחרי שחרורו מהכלא, משמשת לכותב פתח מילוט מן ההווה: הסופר המיטלטל בסחרחרת זיכרונותיו נס ממציאות שחסכיה ממררים את חייו.
הוא שואל וחוזר ושואל בשביל מה צריך בכלל להיזכר בעבר, אך הוא עצמו אינו מתנתק מזיכרונותיו אלא נאחז בהם ואינו מרפה.
בעבר שהיצירה מתייחסת אליו לא פעם בכמיהה ובערגה הייתה שכנתו אוּלָה שלו, וכאחד מילדי העיירה הוא לא נאלץ לשאת באחריות שהייתה מנת חלקם של המבוגרים.
מעשה הכתיבה הוא גם פיצוי על חוסר-היכולת ליצור קשר אמִתי ומספק עם הזולת.
מבחינה זאת נובע הצורך לתעד את זיכרונות העבר מן ההעדפה להשתמט ממציאת פתרונות מעשיים לבעיות של חיי ההווה ומציאוּת היומיום.
"נכנסתי לכלא באשמת גנבה ושוד", מציין הסופר ביצירה אגב אורחא, ואינו מתייחס לחפותו או לפשע שאכן ביצע, אולם מסיפורו מתברר כי הכלא האמִתי מופיע בחייו עם השחרור: כלא הזיכרונות שאינם נותנים לו מנוח.
בדיוק כפי שהעיסוק האובססיווי בעבר הקולקטיווי הוא תחליף ליצירת הווה משביע-רצון, כך גם פעילותם המינית של גיבורי הספר אינה יעד בפני עצמו, אלא תחליף עלוב לתקשורת עם הזולת, להבנת האחר ולהדהוד רגשותיהם אצל סובביהם.
השילוב בין מיניות לבין מוות מתגלה בספר במינון נמוך בהרבה מאשר בשאר ספרי מוקה.
למרות זאת גם ביצירה זו בוערות הדמויות בתשוקותיהן, ורק לעתים רחוקות הן מצליחות לקרוא דרור למאווייהן ולספק את צורכיהן.
הלשון המחוספסת, הגסה והבוטה שהכפריים נוקטים באה לטשטש קמעה את אומללותם ואת עליבותם, אך אין בה כדי להסתיר את האמת: רוב הגברים בעיירה הם נכים, ורוב הנשים הן קורבנות.
נכותם המינית של בני העיירה היא מבחינות רבות הסימן הברור ביותר לנכותם הנפשית בכלל.
נכות זו נובעת בעיקר מן הקרתנות הנבערת של הסביבה הכפרית, מייחודה החברתי, מסגירותה הלשונית ומחוסר-סובלנותה של העיירה בתור חברה כלפי האחר והשונה.
מאפייני התנהגות אלה יוצרים מעצם טבעם לחץ חברתי, והם מבודדים את היחיד, יוצרים עימות בינו לבין סביבתו או מסרסים את חשיבתו ונוטלים ממנו את חופש הביטוי.
בגלל הלחצים החברתיים שתושבי העיירה חווים ובגלל אירועי המלחמה אשר איש אינו יודע למה עוד תוביל, שהרי אין סוף לתהפוכות גלגל ההיסטוריה, מוקצה ברומן מקום חשוב לחדשות ולשמועות.
חרושת השמועות וריבוי החדשות מעבים ביצירה את אווירת המחנק המרחפת מעל לסביבה הקרתנית המלחיצה, שמשב רוחות המלחמה זורה את בניה לכל עבר.
סיפור הסופר הוא מרכיב חשוב במבנה המסגרת של הרומן: יחסי בנה של לִיסָה סִיבִּיר עם אוּלָּה בהווה מכניסים את הקוראים אל עולם העיירה בהתחלת הספר, וגילוי יחסיו עמה בעבר מוציאים אותם ממנו.
אף-על-פי-כן גיבורי הספר אינם דמות זו או אחרת.
בספר המנתח את החורבן שחוו מקומות רבים בצפון פינלנד בתום מלחמת העולם השנייה והמתייחס להתרוממותה של חברה שלמה מהריסותיה, גיבורי הרומן הם למעשה כל תושבי העיירה.
אחדים מהם תופשים אומנם מקום מרכזי בעלילת הרומן ובהתפתחויותיה, ואילו דמויות אחרות ניתן לכנות דמויות משנה.
אף-על-פי-כן הרומן אינו קובץ סיפורי בודדים, אלא בראש ובראשונה מקלעת קורותיהם של תושבי מקום אחד, אשר אחוות הגורל נטווית ביניהם לטובתם ולהוותם הן בגלל שיוכם החברתי והן בגלל אירועים חיצוניים, אשר הכתיבו את מהלך ההיסטוריה העולמית ואשר לא פסחו גם על מקומות נידחים כסיביר.
יחסי גומלין והשפעות הדדיות, כמוהם כתלות היחיד בחברה ותלות החברה ביחידיה, הם העניינים העיקריים המעסיקים את היוצר הפיני ברומן.
שהות בני העיירה במעברה, הנמצאת בארץ שכנה אך זרה, נוטעת בהם "רושם מוזר מאוד" ו"תחושת זרות מבהילה".
מרצף סיפורי המסגרת בתוך סיפורי מסגרת נוספים יוצר הסופר שבספר את כתביו.
האם מוצדקת האמירה שבלב הטקסט: "כיום לשום דבר מכל מה שאז היה חשוב אין עוד ערך"? או שמא עצם אמירתה סותרת ראייה חד-צדדית, מרדידה ומשטחת של מציאות ההווה? טימו ק' מוקה אינו חי עוד, ואין בידו לראות את החותם העמוק שכתיבתו הטביעה בהתפתחות הספרות של ארצו.
אולם כתביו הרואים אור במהדורות חדשות, המתורגמים ומתפרסמים גם בארצות רחוקות מאוד מלפלנד, מורים כי עמלו לא היה לשווא, וכי יצירתו לא איבדה מרעננותה בחלוף השנים.