כל מה שרצית לדעת על התנועה הארמנית לשחרור לאומי:
התנועה הארמנית לשחרור לאומי הידועה גם כתנועה לשחרור ארמניה או התנועה המהפכנית הארמנית (בארמנית: ազգային-ազատագրական շարժում – האי אזגאין-אזאטאגראקאן שארז'ום) הייתה תנועה לאומית שפעלה החל משנות ה-1860 המוקדמות ועד שנות ה-1920 ושמטרתה הייתה תחיית עצמאותו של העם הארמני בתוך מסגרת מדינית מחודשת בשטחים המיושבים על ידי רוב ארמני שנמצאו בשליטת האימפריה העות'מאנית.
התנועה כללה ארגונים חברתיים, תרבותיים ובעיקר פוליטיים וצבאיים שהגיעו לשיא פעילותם בימי מלחמת העולם הראשונה ובשנים הראשונות לאחריה.
היא קמה בהשפעת רעיונות עידן האורות ועליית התנועות לשחרור לאומי ברחבי האימפריה העות'מאנית, כמו למשל התנועה הלאומית היוונית.
האליטה הארמנית וקבוצות מיליטנטיות ארמניות שונות ביקשו לשפר את חיי האוכלוסייה הארמנית הכפרית ברובה המרוכזת בעיקר במזרח אנטוליה ולהגן עליה מפני המוסלמים, כשהמטרה הסופית שלה הייתה הקמת מדינה ארמנית עצמאית על השטחים המיושבים בארמנים באימפריה העות'מאנית והאימפריה הרוסית.
החל משנות ה-1880 המאוחרות, התחילה לחימת גרילה נגד השלטון העות'מאני ונגד יחידות חמושות כורדיות שבשירותו באזורים המזרחיים של אנטוליה.
לחימה זו הונהגה על ידי שלוש מפלגות פוליטיות ארמניות: הנצ'אק, ארמנאקאן ודשנאק.
הארמנים ראו בדרך כלל ברוסיה הנוצרית את בת בריתם הטבעית במאבקם בטורקים, אם כי האימפריה הרוסית ניהלה מדיניות מדכאת באזור הקווקז, כולל בשטחים ההיסטוריים הארמניים שבשליטתה.
הפיכת הטורקים הצעירים בשנת 1908 עוררה בהתחלה תקווה בקרב הארמנים כי יתחיל באימפריה העות'מאנית תהליך של רפורמות ומודרניזציה שישפר את חייהם ואת הסיכויים להרחבת זכויותיהם כלאום.
החיש מהר נחלו אכזבה מרה בכך.
אחרי שבמלחמות הבלקן איבדה האימפריה העות'מאנית את רוב שליטתה באירופה, בתחילת שנת 1914, בלחץ שלוש מעצמות – בריטניה, צרפת ורוסיה – נאלצה הממשלה העות'מאנית לחתום על תוכנית חווילה לרפורמה בהתייחסות לארמנים, אולם פריצת מלחמת העולם הראשונה הביאה לאי יישומה.
בימי מלחמת העולם הראשונה, הארמנים שחיו בשטחי האימפריה העות'מאנית הושמדו באופן שיטתי על ידי שלטון הטורקים הצעירים.
תקדים לתהליך זה היו מעשי הטבח מימי הסולטאן עבדול חמיד השני בשנים 1896-1894 כשנרצח כ-200,000 ארמנים.
בסך הכל בתקופה שבין 1894 ו-1923 מעריכים כי 1,500,000–2,000,000 ארמנים נרצחו באזורים שבשליטת האימפריה העות'מאנית, בחלקם הגדול בהוראת השלטונות.
עשרות אלפי ארמנים הצטרפו כמתנדבים לצבא הרוסי שנאבק בטורקים בחזית הקווקזית.
עד שנת 1917 הגיע הצבא הרוסי לשלוט על שטחים עות'מאנים רבים שהיו מאוכלסים בארמנים ועלתה תקוות הארמנים להשגת אוטונומיה, מחד, ולהינצל ממעשי הטבח של הטורקים והכורדים, מאידך.
אחרי מהפכת אוקטובר בשנת 1917, הצבא הרוסי נסוג והיחידים שנשארו כדי להגן על האוכלוסייה הארמנית מפני הצבא הטורקי היו יחידות חמושות ארמניות לא סדירות.
בשטחים הארמנים שהשתייכו לאימפריה הרוסית לשעבר בדרום קווקז ב-28 במאי 1918 הכריזה המועצה הלאומית הארמנית על רפובליקה ארמנית עצמאית.
עד שנת 1920 התחזק ברוסיה השלטון הבולשביקי ובטורקיה השלטון של הממשלה המהפכנית באנקרה.
הצבא הטורקי כבש את "מערב ארמניה" או מזרח אנטוליה, בעוד שבדצמבר 1920 הצבא האדום מצידו פלש לרפובליקה הארמנית וגרם לסיפוחה לרוסיה הסובייטית.
בשנת 1921 נחתם הסכם ידידות בין רוסיה הסובייטית לטורקיה הכמאליסטית.
בחלקים של השטחים הארמניים שבשליטה סובייטית הוקמה רפובליקה סובייטית סוציאליסטית ארמנית שהפכה לחלק מברית המועצות.
מאות אלפי ניצולי רצח העם הארמני נמלטו כפליטים ברחבי המזרח התיכון, בעיקר בלבנון, כמו כן ביוון, צרפת ובארצות הברית וחיזקו את הדיאספורה (תפוצות) הארמנית בארצות אלה.
ארמניה הסובייטית התקיימה בתנאי אוטונומיה עד שנת 1991, כשהתפרקה ברית המועצות וקמה שוב מדינה ארמנית עצמאית – הרפובליקה הארמנית שלישית.
ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה.
אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.
נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות להתנועה הארמנית לשחרור לאומי:
•קצרמר היסטוריה
•ארמניה: היסטוריה