כל מה שרצית לדעת על התקופה הממלוכית בארץ ישראל:
התקופה הממלוכית בארץ ישראל היא התקופה שבין השנים 1260 – 1517 בה שלטו הממלוכים בארץ ישראל.
הממלוכים היו שליטים מוסלמים ממוצא שאיננו ערבי, שמרכז שלטונם היה בקהיר.
בתקופה זו לא הייתה ארץ ישראל יחידה מדינית נפרדת, ורוב שטחה (פרט לנגב הדרומי ולמובלעות באזור החוף כגון עכו) נכלל כחלק מהפרובינציה (וָלָאיָה) שנקראה "אָ-שָאם" ("סוריה הגדולה"), שהשתרעה על שטחי סוריה המודרנית, לבנון, ארץ ישראל וחלקים מעבר הירדן המזרחי.
חשיבותה העיקרית של הארץ הייתה כשטח מעבר בין המרכז השלטוני בקהיר לבין בירת המחוזות הצפוניים של הסולטנות הממלוכית בדמשק, ולחזית אל מול איום הפלישה המונגולית, ובה עברה דרך הדואר הראשית בין שני המרכזים.
בנוסף, הייתה לארץ חשיבות דתית, בהיותה אתר התרחשותם של הסיפורים המוזכרים בקוראן, כדוגמת סיפורי האבות.
בירת החלק הצפוני של הארץ הייתה העיר צפת ובירת החלק הדרומי הייתה עזה.
ערים מרכזיות נוספות בארץ היו חברון, רמלה, לוד, שכם, ג'לג'וליה, קאקון (בעמק חפר) וירושלים.
ירושלים הממלוכית מהווה מקרה מיוחד של עיר, שהייתה בעלת חשיבות דתית עליונה, אך מילאה תפקיד שלטוני ומסחרי שולי.
תולדותיה, על אף שהן משיקות לתולדות ארץ-ישראל בכלל, נבדלות מהן במובנים רבים.
250 שנות השלטון הממלוכי בארץ נחלקות לתקופה קצרה של כיבוש והתבססות (תקופת בייברס), כמאה שנות שלטון מרכזי חזק וכמאה שנות התפוררות.
זוהי חלוקה סכמטית, שכן גם בתקופת השלטון המרכזי החזק היו שנים של רפיון, וגם בתקופת ההתפוררות היו שנים של פריחה ושגשוג.
בשנים שבהן השלטון המרכזי היה חזק – רמת הביטחון האישי ורמת הסדר והארגון השלטוני היו גבוהות – אך עול המסים (הג'יזיה) היה כבד, האדיקות הדתית המוסלמית הייתה רבה, וחוקי האסלאם נאכפו בקפדנות וביד חזקה.
מאידך גיסא, בשנות הרפיון וההתפוררות, התחזקו מנהיגים מקומיים על חשבון השלטון המרכזי, וכנופיות בדואים ושודדי דרכים, הטילו את אימתם על תושבי הארץ.